מלך החיות / ידידיה מאיר נפרד מהרב אורי זוהר

ידידיה מאיר בטורו ב'בשבע' בפרידה מהרב אורי זוהר זצ"ל, החוזר בתשובה הכי מפורסם ונסתר. "מה שמדהים בכל הסיפור הזה הוא שבכל השנים עולם התרבות והתקשורת הישראלי לא רק שלא באמת הבין, או אפילו ניסה להבין, את הסיפור של אורי זוהר, אלא פשוט לא האמין לו"

תקשורת 10.6.2022 | 09:42

ידידיה מאיר | צילום: יוחנן כץ

1. לפני התוכנית ביום שישי האחרון בגלי צה"ל, למחרת פטירתו הפתאומית של הרב אורי זוהר, התלבטתי רבות מה השיר שנשדר אחרי אייטם ארוך שעסק בו. אפשר להשמיע שיר מהימים של חבורת לול שרוב המאזינים מכירים. אפשר להשמיע שיר חדש מתוך המלאי הגדול של מה שנקרא "הטרנד היהודי". ואפשר בכלל לשדר שיר חסידי מרגש שעוסק בתשובה או בתורה.

כמה רגעים קודם לכן, יצאנו מהשבעה הקצרצרה של משפחת זוהר (חצי יום, בגלל חג השבועות). דוד, צעיר הבנים, סיפר לי שמאז שחזר בתשובה, אבא שלו לא היה בדיוק איש של מוזיקה ותרבות, אבל היה שיר אחד שתמיד ריגש אותו מחדש: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". מרגש שזה השיר שריגש. נבואת ירמיה שכאילו נכתבה עליו, האיש שעזב הכול והלך במדבר בארץ לא זרועה. נו, אז אולי נשדר אותו?

2. מה שלא יהיה, יש שיר אחד שידעתי בבירור שלא נשמיע: "הוא חזר בתשובה". כבר שנים שקשה לי עם השיר הזה שכתב אריק איינשטיין לאורי זוהר, חברו הטוב. האמת שפעם הוא נשמע לי מרגש כזה, מלא בגעגוע ובהתרפקות. מי שהסית אותי נגדו הוא אהרן רזאל. היה לו קטע קבוע כזה, במופע משותף שפעם עשינו, שבו הוא זורק לקהל שאלה פתוחה: "תגידו, מה לדעתכם השיר הכי עצוב בתולדות המוזיקה הישראלית?". באופן טבעי הקהל חיפש את התשובה בפסקול של יום הזיכרון או יום השואה. "אנחנו שנינו מאותו הכפר", "מה אברך", "כאן התחנה טרבלינקה" ועוד שירים שרק מלהזכיר את שמם יורד עליך עצב כבד.

אבל אהרן רזאל לא קיבל אף תשובה. "נכון, השירים שהזכרתם באמת מאוד עצובים", אמר לקהל, "אבל השיר הכי מדכא במוזיקה הישראלית הולך ככה". וכאן הוא התחיל לנגן על הפסנתר ולשיר, כאילו בקול נשנק: "הוא חזר בתשובה, אוי ווי, הוא לומד עכשיו תורה". זה נורא. איזו אבדה. איזה אסון. זה השיר הכי קשה. והלחן הולך ונהיה עצוב מפראזה לפראזה. כי הרי לא רק הוא חזר בתשובה, אלא "איתו גם האישה והילדים". יש לנו כאן אירוע רב־נפגעים.

ואז, בקטע הזה של ההופעה, אהרן רזאל עשה תמיד תרגיל מוזיקלי גאוני: הוא לקח את אותן מילים שכתב אריק איינשטיין וביצע אותן בלחן חדש, בסגנון בלוז. פתאום כל הקצב משתנה, כל הגרוב. כל הקהל מחייך ומוחא כפיים בקצב. ואז השיר וסיפור החזרה בתשובה של אורי זוהר, ואיתו גם האישה והילדים (והנכדים, והנינים), מקבל את הפרשנות הנכונה. הופך מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב.

3. הרב אורי זוהר היה צדיק נסתר. אני יודע שעכשיו אתם מסתכלים עליי במבט משונה. איזה נסתר בראש שלך? הבנאדם היה החוזר בתשובה הכי מפורסם בהיסטוריה. האייקון הבולט ביותר של עולם התשובה. בערך "חזרה בתשובה" בויקיפדיה מופיעה תמונה שלו. מי לא שמע עליו?

אז הרשו לי לצטט רעיון של רבי ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר. מיכה הנביא אומר: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך". חז"ל מפרשים שהמילים "הצנע לכת" רומזות על שתי מצוות: הכנסת כלה ולוויית המת. מוזר, לא? מה לצניעות עם מצוות פומביות כאלה, שנעשות ברוב עם ובקול רעש גדול, כמו חתונה ולהבדיל הלוויה? מילא אם היו אומרים את זה על מצווה כמו צדקה, זה מובן, אבל חתונה?

רבי ישראל מסלנט אומר: כן, דווקא במצוות האלה, שהן לכאורה מצוות עם הרבה החצנה, הרבה פרסום, הרבה רייטינג, דווקא שם האדם צריך להיות צנוע. צנוע במובן של פנימי. כולם רואים אותך רוקד בחתונה, כולם רואים אותך מספיד את המת בדמעות, או אפילו רק מלווה אותו? מצוין. כך צריך להיות. אבל חשוב שיישאר בתוכך עולם פנימי שלם שהוא רק בינך לבין קונך. לא הכול זה חיצוניות, אפילו במצוות שכל מהותן היא פרסום.

וזה בדיוק היה אורי זוהר. מצד אחד פרסום, תהילה, כולם ידעו שהוא חזר בתשובה ועשה מהפך בחייו. אבל מה קרה מאז אותו מהפך, בכל יום בחייו? ובכלל, איך נראה עולמו הפנימי? את זה ידעו רק מי שזכו להכיר אותו מקרוב. וגם הם כנראה לא ידעו הכול. והצנע לכת עם אלוקיך.

בנו איתמר סיפר לי בשבעה על פתקים שהיו תמיד בכיסי מכנסיו של אבא שלו ובהם כתובה מילה אחת: "שיוויתי". תזכורת יומיומית לפסוק "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". הוא גם תלה בעוד מקומות בדירה הקטנה שלטים עם המילה הזאת, כדי שיזכירו לו כל הזמן לחיות בתודעת "שיוויתי". שכל מעשה ומחשבה ייעשו מתוך ידיעה שהקב"ה נמצא כאן בבית. ולא מדובר רק על התפילה והלימוד, זה ברור. הרי בכל בית כנסת מתנוסס הפסוק הזה. אצל אורי זוהר שיוויתי ה' לנגדי תמיד, גם כשאני שותה קפה. והכול בשפיות, בשמחת חיים, בקביעות, ביציבות. 45 שנים. יום ועוד יום.

4. ומה שמדהים בכל הסיפור הזה הוא שעולם התרבות והתקשורת הישראלי לא רק שלא באמת הבין, או אפילו ניסה להבין כל עשרות השנים, את הסיפור של אורי זוהר, אלא פשוט לא האמין לו. זאת הייתה התגובה מהרגע הראשון שבו התחיל בתהליך ועד יומו האחרון. נו, זה סתם קטע כזה, חשבו. וכתבו. ושידרו. עוד רגע הוא חוזר. זה טריפ חולף. טריפ חולף בן 45 שנה.

אגב, גם אחרי יומו האחרון, היו כאלה שכתבו השבוע שזה לא היה באמת. שהוא היה אדם זבל ונשאר זבל. כי הרי זה העולם, לא? אי אפשר באמת להשתנות. איך שנולדת כך תמות. אין בחירה.

השבוע ראיתי קטע מריאיון שלו לתוכנית 'יומן' בערוץ הראשון, ממש בחודשים הראשונים. הוא עדיין לבוש כחילוני, הוא בלי זקן, אבל כבר עם ציצית בחוץ וכיפה (כיפת צמר היפית כזאת, עם מגן דוד במרכזה). הוא מצולם תוך כדי הגשת התוכנית 'ציפורי לילה' בגלי צה"ל, שבה בעצם חזר בתשובה בשידור חי. מרגש לראות איך כבר מההתחלה הייתה שם הטוטאליות הזאת. הנכונות לשלם את המחיר למען האמת. השמחה לשלם את המחיר הזה. "פשוט הוכיחו לי טאק, טאק, טאק, טאק, וזה הצטרף לתמונה, וראיתי שזאת אמת. אמרתי: אין לי ברירה", הוא אומר למראיין במין פשטות כזאת.

5. אנחנו אומרים שלוש פעמים ביום, בסוף כל תפילה, את הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". הרבי מקוצק אומר שהמרחק בין "וידעת היום" ל"השבות אל לבבך", כלומר המרחק בין המוח ללב, גדול יותר מהמרחק שבין השמיים לארץ. אנחנו יודעים בראש הרבה דברים, אבל לא מצליחים להוריד אותם אל הלב. אצל אורי זוהר המרחק בין הראש ללב היה קצר ביותר. וממילא גם המרחק שבין השמיים לארץ. "לא להדליק אור? אז סידרתי שעון שבת", הוא מספר בריאיון על חייו החדשים. "אסור? אסור. אל תשאל כל כך הרבה. נעשה ונשמע. בגלל זה קיבלו את התורה. עשה קודם כול, תבין אחר כך. מה יש? זה כל כך קשה?".

6. השבוע ציינו 3,334 שנים למעמד הר סיני. אני חושב שגם במבט היסטורי של 3,334 שנות תורה בעולם – ממשה רבנו ויהושע, דרך התנאים, האמוראים, הראשונים ועד לאחרונים – סיפורו ההירואי של הרב אורי זוהר (40 השנים הראשונות, המהפך, 45 השנים האחרונות) יתפוס מקום של כבוד.

ואם הקביעה הזאת נראית לכם יציאה מפרופורציה, אז תקראו אותה שוב בבקשה. אני לא טוען שאורי זוהר היה גדול בתורה בסדר גודל של משה רבנו או התנאים. גם לא בסדר גודל של החזון איש והרב קוק. אני כן טוען שהסיפור שלו הוא סיפור שלא היה כמותו בהיסטוריה היהודית. נכון, היו חוזרים בתשובה בכל הדורות. גם כאלה שבאו ממקומות רחוקים מאוד. אבל כמה מהם השפיעו רוח של חטא על מיליוני יהודים? כמה מהם היו אייקון של מתירנות ופריקת כל עול? וכמה מהם חזרו בתוך זמן כה קצר בתשובה שלמה ושינו את אורח חייהם מהקצה אל הקצה? ומהם – כמה התמידו באופן יציב ושיטתי, שנה אחרי שנה, 45 שנה, בלימוד תורה ובעלייה רוחנית בלתי פוסקת?

7. "וחלפה לה עוד שנה, שום דבר לא השתנה", שר אריק איינשטיין, כמוטיב חוזר בקינה ההיא. הו, כמה השורה הזאת לא מדויקת. אתם יודעים כמה השתנה אצל הרב אורי משנה לשנה? האיש התחדש בכל יום, בכל שעה. עם כל הכבוד למהפך הגדול שלו בסוף שנות השבעים, אני חושב שלא פחות הירואי, ואולי יותר, היה המהפך שעשה בעשור האחרון לחייו. אחרי שלושים שנה בעולם החרדי, עם דרך ברורה מאוד, עם קו מחשבה ליטאי, נוקשה, חד - הוא פתאום התחיל דרך חדשה. תשובה על התשובה.

אני זוכר את היום שבו קיבלתי בווטסאפ סרטון שבו אורי זוהר מדבר בהתרגשות על רבי נחמן מברסלב. זה היה בלתי נתפס מבחינתי. אורי זוהר וחסידות? ועוד ברלסב?

ובאותו סרטון מפתיע הוא מדבר ברוך על האהבה שבה צריך להתייחס לילד שעזב את הדרך. "כשהוא מגיע בארבע בבוקר מהדיסקוטק, להשאיר לו, לפני שהולכים לישון, עוגה עם כוס קפה כזה מכוסה ופתק: 'אוהבת אותך', 'אוהב אותך'".

אחרי השנים הגדולות של ההופעות הציבוריות בטלוויזיה והנאומים חוצבי הלהבות באצטדיונים, "גדול המחזירים בתשובה" הקדיש את חייו לחלק הכי פחות זוהר בעולם התשובה: הדור השני לחוזרים, ובכלל לעולם הדתי, וההתמודדויות שלו. הוא כתב חוברת מיוחדת על הנושא ('אבות על בנים', אפשר למצוא אותה להורדה ברשת באתר 'בוסר המלאכים') וישב שעות עם תלמידו, איש החינוך הרב דן טיומקין, כדי לכוון את הדור הבא בדרך הרגועה והמקרבת. יומיים לפני פטירתו הוא הקדיש דקות יקרות (לא היו לו דקות לא יקרות) לנער כזה, מחפש דרך, שביקש לפגוש אותו.

8. "ראינו גיבורים, ראינו צדיקים, צנועים, ענוותנים וחכמים רבים, אבל אדם שאורחות חייו התנהלו על פי האמונות שלו גם כשזה נוגד את האופי שלו - זה דבר יוצא דופן", כתב אחיינו, הרב אליהו ישראלי (בנו של איקה ישראלי ז"ל), על הפרק האחרון בחייו.

"הוא נלחם על הכל. כשהמלחמה דרשה ממנו להכריע את עצמו - הוא עשה גם את זה. הוא ניצח את עצמו. הוא הפך לאדם סבלני וסלחן שלא כטבעו. עם הזמן למד להכיל גם את החילוניות וגם את הנשירה של בני נוער. 'הם כולם אנוסים', שב ואמר. הוא דיבר במתינות, הכיל, אהב, וכיבד כל אדם. לדעתי - זה החלק המיוחד ביותר בדרכו.

הבוז והציניות היו באופי, זאת לא חכמה. הפשטות וההמוניות באו לו בקלות, אבל הענווה והכבוד שהעניק לבן שיחו, לא היו אצלו באופי. ובכל זאת כך הוא חי. הוא הקשיב רוב קשב לכל אדם, ענה במתינות ובהרבה כבוד, ידע להתנצל, ידע לסלוח, ידע להתגבר. הוא עבד את ה' באמת. לשם כך הוא ויתר על כל מה שהיה לו. בין אם אלה דברים שקיבל במתנה (הכשרון, הזמן, הנשמה ואפילו הגוף) ובין אם אלה דברים שהוא השיג לבד (הצלחה, כסף, כבוד) - את כולם הוא הקדיש לעבודת השם עקבית ורציפה, בהתמודדות יומיומית ובכוחות עילאיים".

9. והייתה גם ההתחדשות של הימים האחרונים האחרונים ממש: רק לאחרונה, בגיל שמונים ושש וחצי, הוא התחיל לראשונה בחייו ללמוד בצורה מסודרת את ספר התניא. וזה העיף לו את הראש, כך סיפר לי השבוע טיומקין. כשהם למדו ביחד על הנפש האלוקית והנפש הבהמית, הרב אורי אמר שאצלו זו לא רק נפש בהמית אחת, אלא גן חיות שלם מסתובב לו בנפש: זאב ונחש ושועל וחמור וטווס וג'וק. יש בו מכל אלה, והוא מנסה לשלוט ולהנהיג את כל החיות שבתוכו עם הנפש האלוקית. ולפעמים, כך אמר, הוא מרגיש שאיזו חיה בורחת לו, וצריך לדעת איך להחזיר אותה פנימה לכלוב.

אתם מכירים עוד אנשים שבגיל שמונים ושש וחצי נמצאים בכזאת מודעות ועבודה עצמית? פגשתם אנשים שבגיל כזה מחפשים להכיר דרך חדשה ואחרת בעבודת ה'? שבמשך עשרות שנים, עד היום האחרון בחייהם, ועד בכלל, מתחילים את סדר הלימוד היומי שלהם בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר?

10. היה רגע מסוים בהלוויה העצובה שבו חשבתי על השמחה הגדולה בשמיים. בהספדים בכניסה לבית משפחת זוהר היה קשה לחשוב על כל דבר שהוא לא צער, אבלות וגם הלם. הילדים המרשימים של הרב אורי עלו בזה אחר זה ונפרדו בבכי קורע לב מאביהם הנערץ, שנפטר במפתיע שעות ספורות קודם לכן.

אבל כשהרכב הכחול של החברה קדישא יצא מרחוב זיכרון יעקב שבו גר זוהר לכיוון הר המנוחות, מלווה באלפים, קרה דבר הזוי: פתאום הגיע ממול טנדר כזה של הכנסת ספר תורה, בדרכו לתהלוכה שכנראה התקיימה באזור, יום לפני חג השבועות, ומהרמקולים הגדולים שעל גגו בקעה בקולי קולות מוזיקה חגיגית שנשמעה היטב בכל הרחוב: "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד!".

ופתאום קפצה לי לראש האמירה של חז"ל על הסתלקות צדיקים: "רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק". אני לא יכול לחשוב על הגדרה מדויקת יותר לאורי זוהר. נפש נקי וצדיק.

על כמה אנשים, אפילו גדולים וחשובים, אפשר לומר שהם מגיעים אל הרגע הזה כשהם נקיים וצדיקים? יש כמה כאלה בכל דור, נכון. גדולי הדור. אלא שכמעט תמיד אלו אנשים שהורתם ולידתם בקדושה, שחונכו לתורה, למצוות ולמעשים טובים, והמשיכו בהתמדה בדרך העולה בית אל.

אבל זה לא הסיפור כאן. כאן זה משהו שקורה פעם בדור. פעם בדורות. אדם שהגיע, בעבודה יומיומית - שיוויתי ועוד שיוויתי - מהמקום הכי רחוק, אל המקום הכי קרוב.

בחדרי חרדים

רוצים להצטרף לקבוצות הווטסאפ של כל רגע?

לבקשת הצטרפות למוגנים וכשרים

להצטרפות ישירה לקבוצות

שתף כתבה זו