משפחה מלווה יקרה שלי

פעם, בשיחה עם אבא שלי,

שיחה על החיים ואיך שהם התארגנו, הוא אמר לי שזה היה קצת מעליב.

"מה מעליב?" שאלתי.

הדבר שהכי קשה לי זה להעליב בני אדם, וגם קשה לי כשמעליבים אותי.

אבא לא צחק. הוא אמר את זה ברצינות.

"זה היה מעליב שלקחת לך אמא אחרת".

מבטיחה, שבשניות הראשונות לא ידעתי על מה הוא מדבר.

חשבתי שזו עוד אחת מהבדיחות המוצלחות שלו, כשהוא רוצה, הוא אחד המצחיקים שיש. יש לו הומור שנון, הוא יודע לספר סיפור, הוא אוהב שמקשיבים לו. ומקשיבים לו.

חשבתי שהוא לקח איזה משפט מהקלאסיקה על הברווזון שהלך לחפש לו אם אחרת, ותיכף יבוא הפאנצ' של הבדיחה.

 אבל לא.

הוא באמת התכוונן למה שהוא אמר.

"את החלטת שמנוחה היא אמא שלך ושבעלה הרב אבר הוא אבא שלך, ושהסבא הרב דב יפה הוא סבא שלך והסבתא, הרבנית יפה היא סבתא שלך".

 ירדה לי ברגע תובנת האסימון.

הוא דיבר על המשפחה שליוותה אותנו בתשובה.

הבנתי אותו. עלתה וירדה לי הגולה בגרון. באמת אולי זה קצת מעליב שילד מבקש ללמוד את חכמת הים של החיים מאנשים שלא ילדו אותו. אני חושבת שאם הילדים שלי היו עושים לי את זה, הייתי נגמרת.

"אבל אבא, אני לא חושבת שהייתה ברירה אחרת. כי כשמגלים את אבא שבשמיים חייבים גם אמא, כבר כתבתי פעם את המשפט הזה, אבל עכשיו מתחשק לי לכתוב אותו שוב,  אמא בדמות משפחה חרדית אמיתית שתקבל אותך ותסביר מה עושים, מתי ולמה, גם כשיש משברים וקושי במסע, ויש, שתדע לקרוץ בעצמה לחוקי חברה, שתצחק איתך על לא נעים ומה יגידו של חרדים, אמא שתגיד לך "עזבו, בואו לשבת ונדבר כבר על הכל".

אם יש היום בתי ספר לכל דבר, והתמקצעות בכל תת נושא, לא יכול להיות שאדם המשנה את חייו וחוזר בתשובה, אדם שיעבור שינוי הנוגע כמעט לכל תחום, בעצם, לכל תחום, לא יקבל מורה נבוכים מאלה הוותיקים לעשות את זה כמו שצריכים".

אתמול, התחתן הבן העשירי של המשפחה שאימצה אותנו.

כשאנחנו הגענו אליהם הוא היה בן שנתיים. הייתה לו שמיכי, מיוחדת במינה, היום יש לו כלה, מיוחדת במינה.

היינו יושבים עם אבא של החתן הזה, ולומדים במובלעת בסלון, תורה. לא ממש היינו לומדים, ולא ממש תורה, יותר היינו מדברים. דיבורים נכונים מחזירים בתשובה אנשים.

החתן היה שוכב על הספה לידנו, מקשיב ונרדם.

בינתיים, השנים עברו, והוא הלך וגדל להיות תפארת של ילד, לפעמים, אני מנסה לחשוב איך מהעיניים שלו נראינו. משפחה עם פאה וסרט, בהתחלה בעצם, לא היתה פאה ולא סרט, משפחה שבאה מרמת אביב ואכלה איתם סעודת מלווה מלכה, מרק בצל ומלווח עם אבוקדו, שבוע כן שבוע לא. כבר אז, 'האמא המאמצת' הזו, אמא מאמצת בתשובה זה לא רק רב עם זקן וספרי קודש מאחוריו שיודע להגיד, "עזוב, אתה לא צריך כיפה עכשיו".

אמא מאמצת  זה מערך משפחתי שלם. זו אשתו של הרב, הרבנית מנוחה, זה אהרון, הבן הגדול, זו תמי הבת השניה, זה אליהו הבן השלישי, זו רותי הבת הרביעית, זו טובי הבת החמישית, זה שמוליק, הבן השישי, איפה הייתי, כן, זו שבי הבת השביעית, זה אורי הבן השמיני, זו חני הבת התשיעית, שהפכה להיות גם קצת בת שלי. למשל פעם הלכתי איתה ועם הילדים שלי לבילוי של אחרי הצהריים לחצר של  חברה שלי ברחוב האשל בהרצליה פיתוח, משפחת פוליצר, אף קשר לפרס, וחני כמעט טבעה בבריכה. חסרת אחריות שכמוני, חובבת חוויות אקסטרים. מי רץ עם הבגדים להציל אותה? אני! הנחתי את התינוק התורן שהיה לי על הידיים על הדשא ברחבה, רצתי רצתי בתנועות דרמתיות של סטיב אוסטין, קפצתי למים עם הבגדים, ומשיתי אותה משם.

זה לא רק זה, גם נשארתי איתה להשתכשך אחרי שכבר גמרנו להשתעל ולהינצל, כדי שלא תהיה לה טראומה מבתים עם בריכות ומדשאות ברחוב האשל בהרצליה פיתוח.

משפחה מאמצת זה חיים שלמים. שלעולם לא נוכל עליהם להודות.

זה שידוך לכל דבר. ואם משפחה אז הכל כלול בפנים.

דיונים, שאלות, מבנה אופי, גיל ינקות, פצעי בגרות.

כן אבא, היינו צריכים משפחה חרדית כזאת, לא רק בשביל שתלמד אותנו  הלכות או גוונים של כשרויות, בעלי תשובה צריכים ללמוד סלסולים של דקויות בשפת הקיגל, לדעת אם הוא אובר נייט או לא.

אלחנן, לפעמים אני חושבת איך זה היה נראה מהמבט שלך. סך הכל אתה לא מכיר את החיים בלעדינו.

אני יודעת שהיה כיף גם מהצד שלכם, לגדול איתנו, לאכול אוכל מוזר, סושי עם דג נא למשל, ובעיקר להתפוצץ יחד מצחוק, בלי ש"ההורים" של שנינו רואים.

עוף גוזל, חתוך את השמיים, תודה שפינית לנו מקום בבית, זמן מאבא ואמא, בנה עם אסתי שלך את החיים יחד, אני מאחלת לכם, לאמץ משפחה מתחילה של בעלי תשובה, לגדול איתה.