"אני רוצה הביתה": כשאפרת ברזל התגעגעה לבית ילדותה

"אני רוצה הביתה" אומרת לנו הנפש בכל תקופת הפרוזדור כאן. כולנו מבקשים להרגיש בית, תחושת נועם, רוגע, ושלמות, דרך בריאות נחת, חופשה, אהבה. קירבה הביתה היא בדיוק ההיפך מתחושת חורבן. איך יוצרים אותה כאן? | טורה של אפרת ברזל

אפרת ברזל | חינוך ומשפחה 5.8.2022 | 11:34

ילד משחק | צילום: באדיבות קופת העיר

אני זוכרת שבשנה הראשונה אחרי החתונה, כשעוד גרנו בדירה הראשונה אחרי החתונה, זוג צעיר, תל אביב, קומה עשרים ושמונה, דיזינגוף 50, מגדל דיזינגוף, זה שמעל הסנטר.

במרפסת הדירה הרגשתי שאני ציפור, ציפור הנפש.

זוג צעיר, שתי פחיות דיאט קולה מונחות בתוך מקרר בוהק, ריק, עצלות של נעורים, שני ילדים שאמורים פתאום לבנות בית. מטבח שמתאים בגודלו לכניסה של איש אחד בכל פעם, בצפיפות שניים. ארבעים זוגות נעליים שהן שלי מחפשות מקום לנוח. בסוף שמתי חלק מהם באפסנאות בארון החשמל בחדר המדרגות שמחוץ לדלת בקומה, איך הייתי מרוצה מעצמי על איך ניצלתי את המערכת ובחינם הגדלתי את שטח הדירה.

כמה השתניתי מאז. היום אני צמודה בעיקר לזוג נעליים אחד. נח, שמיש, גמיש. את הכי יעילה כשנח לך.

איזו תמימה הייתי, חשבתי שנעל תואמת לכל עגיל תביא לי את הגאולה.

הייתי עומדת במרפסת ומתפללת במילים שלי. דיבור לה' הוא צורך בסיסי של האדם.

בעומק הרגשתי ציפור אקסטרנית הצופה על עיר ללא הפסקה וקו של ים תיכון שאומר, 'עד כאן לך יבשת, במקום הזה אני מתחיל ואת נגמרת'.

זהו טור על בית המקדש עכשיו.

היו עמי כעת בתמיכה רגשית אישית.

כולנו זקוקים לחסד.

כולנו זקוקים לאור.

ההבנה שדור שלא נבנה בו כאילו נחרב בו, מעמידה אותנו באחריות אישית לשאול למה.

זהו טור על בית המקדש.

כדי להצטער על משהו צריך להתקרב ולראות איך הוא קשור אליך אישית. רגשית.

אחרת מה לו ולך.

זהו טור על שני בתי המקדש. הבית הראשון והבית השני.

בפעם הראשונה כשהיינו זוג צעיר, והייתה לי שפעת, הסתכלתי מנוזלת ומיואשת על בעלי החדש, ואמרתי בטון אולי קצת ילדותי, "אני רוצה הביתה".

מזל שזה יצא לי כזה בכייני שהוא הבין מיד שזה לא קשור אליו. הוא היה הכי בסדר בעולם.

פתאום, מלהיות כלה כזו שהכל אצלה פיקס, להפוך להיות נוזלת ושברירית, זה לא היה ייצוגי ונעים, רציתי את אמא שלי שתגיד לי איזו מסכנה אני עם השפעת שלי, ותעשה לי מיץ תפוזים, מרק עם גרגאלאך, ותגיד לי לשבת קצת באוויר.

אל הבית הראשון רובינו נתגעגע. הוא בית הילדות.

זה לא פלא שהמילה נוסטלגיה בנויה

מ'נוסטוס' = 'שיבה הביתה',

ומ'אלגיה' = 'כאב'.

בבית הראשון לומדים על עצמנו המון.

 המשאלה הטבעית של כולנו, זו המבקשת "הביתה", הינה עמוקה הרבה יותר ממרק עוף או נוסטלגיה.

 נפש, לא נשמה.

אני לא מדברת עכשיו על נשמה שמחזירה את עצמה הביתה אל בוראה, אלא על שלב החזרות הגנרליות בפרוזדור,  כאן, בתחנה הזו, תחנת מאה עשרים, גם כאן הנפש מבקשת כל הזמן להרגיש בבית. בית המקדש.

 נפש שמרגישה בבית, זה לא קירות, שכירות או דמי מפתח, כשנפש מרגישה בית היא מרגישה רוגע, שלמות, קירבה, נחת, הקשבה, טוב לה.

זה לא ענין של עיצוב וחיצוניות, יש אנשים שמגיעים הביתה ולא מרגישים בית. הלך הזרזיר אצל העורב. הם מרגישים זרים ומעורבבים בתוך כותלי עצמם.

צלצלה אלי איזו עיתונאית נחמדה ושאלה אותי על חרבן שחוויתי ומה אז,  ניחם אותי.

למחשבות הקופצות באינסטינקט במרחק קצר מזמן השאלה המבקשת אותן כתשובה,  יש משמעות חשובה.

מחשבות ספונטניות תמיד יהיו אמיתיות.

כאלה שעוד לא עברו אצלנו במח עיבוד, לחץ חברתי, או שיקולי מה אני אמורה לענות עכשיו כדי לצאת  בסדר עם כל העולם.

איך שהיא שאלה אותי את  השאלה על החרבן והנחמה, סיפרתי לה על משהו עצוב שקרה לי לפני כמה שנים, ובמחשבה מיד קפצה לי שיחת הטלפון לאבא שלי, בה סיפרתי לו בבכי את הכל.

אבא הקשיב לחרבן הקטן-גדול שלי.

הוא לא אמר מילה.

הוא רק הקשיב.

הוא לא הציע הצעה.

הוא רק שמע.

הוא לא אמר שיהיה בסדר, או שיהיה אחר,

הוא לא אמר לא נורא או את חזקה.

הוא רק הקשיב. בכה איתי. היה איתי בעצב שלי. בדממה. בהקשבה.

זו היתה הנחמה הכי הכי טובה.

הנפש שלי ביקשה באותם רגעים, בית. קירבה. הבנה. שותפות.

אולי כדי להתחיל, לבנה מעל לבנה, לבנות לנו כעם חזרה בית של קדושה,  נתחיל מלהקשיב, מלהיות באמת יחד.

בלי הצורך לתקן או להמליץ לאחר מה הכי כדאי לו, ואיך הוא יהפוך להיות בדיוק כמוני. לתת לאחר לדעת שיש לנו עבורו בלבבנו - תמיד,  משכן אחד ויחד, תחושת קבלה, בית.

בחדרי חרדים

רוצים להצטרף לקבוצות הווטסאפ של כל רגע?

לבקשת הצטרפות למוגנים וכשרים

להצטרפות ישירה לקבוצות

שתף כתבה זו