הסוד שאפרת ברזל גילתה בחדר הלידה: למה קשיים הם מתנה, ואיך זה קשור לעוגיות?

חלק א.

לטור שלי ביתד נאמן קוראים; כור הברזל. לא אני נתתי את השם.

אי אפשר בלי כורי ברזל. הכוונה בביטוי, אם הבנתי נכון זה מה שקרה לנו כעם- במצריים. זה עמוק. אי אפשר לעבור את החיים בלי כורים כאלה. ו-אי אפשר היה לקבל את התורה במעמד הר סיני בלי לעבור קודם בכור הברזל של מצריים.

ככה זה עובד. ככה נולדים.

קשה ואחר כך קל.

כואב ואחר כך נרפא.

בשעה טובה בתי ילדה בן.

עמדתי והסתכלתי בחדר הלידה על כל הבעת פנים שלה בכל ציר. על כל התהליך המופלא הזה של דור ועוד דור. על התפקיד שלי, על 'שבי ואל תתערבי', על עכשיו זה התור שלה לכאוב, לסבול, להצליח.

כל כמה דקות עברה בי המחשבה: מאיפה הכוחות?

אני לא בטוחה שהייתי יכולה לעמוד בזה עכשיו. איזה מזל שתפקידים מתחלפים, ושהעבירו לי דף בספר השנים.

שתי שאלות שאני מניחה כאן, מקווה שמישהו כבר יעשה איתם משהו, ואם לא, אני אטפל בזה לבד בהמשך:

1. שאלת אימהות ונוכחותן בלידות בנותיהן. כן? לא? מתי? תלוי? מרגש? חובה? בלתי נתפס? לא מפסידה? מה אומרת הילדה? מה אומר בעלה? משאירה כאן שאלה.
2. "עיבוד לידה לסבתות", כבר עשו על זה סדנה? כבר כתבו על זה חומרים? כבר מינו לזה מטפלים? כבר כתבו שיטות?

חלק ב.

ובו יסופר על השבת הראשונה עם היולדת בבית, וכל האחים שלה שבאו גם לשבת הזאת כדי להתרשם מהתינוק החדש, ולעשות לו יחד קריאת שמע במוצ"ש. חלק ב' שבו יסופר מה קרה בבוקר השבת הזו כשאימא קמה וראתה שאף אחד לא סידר כלום מהסעודה הראשונה אתמול, מה היא הרגישה כשהיא קלטה שהיא גם צריכה לסדר אחרי כולם, גם לשמור על ארבעה גמדים שהאבות שלהם הלכו לתפילה ואימא שלהם עוד ישנה.

בחלק ג' יסוכם הכל ויובן איך כל זה קשור, אבל הכי קשור, לתורה. ולקבלתה.

נעבור ישר, בעצם, לחלק ג', את ב' הבנתם.

רק אוסיף, להשלמת המידע, שאמרתי לאחד הבנים שלי כשחזר מבית הכנסת, בשקט בצד, בקול די מתבכיין, "מה זה צריך להיות הבלגן הזה? ואם אתם חושבים ש", והוא עצר את אימא ואמר דבר נפלא, האברך החכם הזה. יהלי, תודה.

מה הוא אמר?

הוא עצר אותי ואמר, "אימא, אין לנו שום בעיה לעזור, רק תסבירי לנו בדיוק מה את רוצה שנעשה".

כי אני התחלתי כמה שורות קודם עם, "לא יתכן שאבא עושה כל כך הרבה קניות ואני מבשלת שעות, ואתם חופשי עם יום שישי, ובסוף אני מתמוטטת מעייפות וגם אבא, וכשאתם כבר כאן, אז".

והוא המשיך ואמר,

"אם תתני לנו בדיוק הוראות, אנחנו כולנו הכי רוצים לעשות".

כי הוא השתיק לי את ההוריקן המתלונן, ובאמת טען נכון.

חלק ג'.

אני דוחה את הסיכום לחלק ד'.

חלק ג'- בשלישי האחרון אני מתבקשת להרצות במנהל הקהילתי של רמת שלמה על התנדבות וחסד לנשות ההתנדבות והחסד של השכונה.

היתה חוויה.

הזמנתי בספונטני את תושבת הרכס, הגב' צילה פשקוס לעלות לדבר, יש לה סיפור שאני מבטיחה לכם שאני כותבת עליו טור נפרד כי מי שלא שמע את הסיפור הזה וממשיך לחיות כחלק מהעם הזה, לא מבין דבר וחצי דבר על נשים חרדיות, אומץ נפשן וטוב ליבן. לא מבין דבר על קידוש ה' והחיים כאן.

אפס הגזמה. מבטיחה.

דיברתי בהרצאה על היבטים שונים של נתינה ומאיפה היא באה בנו,

בסוף הערב הוספתי משפט על החסד שבקבלה.

לא קבלה של ענייני זוהר וכאלה,

לא מבינה בזה כלום, אלא קבלה פשוטה, של עוגיות.

אמרתי שלפעמים אנשים נותנים לנו דברים שאנחנו ממש לא צריכים. החסד שלנו, במקרים האלה, הוא לא בנתינה אלא בנתינה לאחרים האלה לתת לנו.

חסד בקבלה, נו.

אישה אחת מהקהל ריגשה אותי בהודיה בדיוק על הנקודה הזו, וסיפרה לי איך כל פעם הבת שלה מביאה לה עוגיות ביתיות.

והיא, כנראה בשלנית עולמית בעצמה, היא לא באמת זקוקה לעוגיות האלה.

"מהיום", היא אמרה לי בחיוך, "אני אתלהב כל כך ממאפה ידיה של בתי".

עניתי לה, "זאת נתינה גדולה מאוד, זו עשיית חסד מזן בפני עצמו, לתת לאחר לתת".

חלק ד' ונפרדים:

הבן שלי צודק.

1. כשבורא עולם נתן לנו חוקים קדושים, גבולות והלכות, הוא הקל עלינו. הוא גילה לנו, איך להיות טובים ונכונים באמת. מתן תורה מלמד אותנו את שפת המטרה, עוזר לנו לדעת איך עושים.
2. אחד החסדים הכי גדולים של בורא העולמים אלינו זה שהוא מקבל מאיתנו את כל התודות, את כל התשבחות, שומע כל "ברוך אתה", רואה איך אנחנו לומדים תורה ומקיימים מצוות.

איך אנחנו מרגישים אחרי תפילת הודיה טובה?

אפשר בכלל להסביר כזו הרגשה?

להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>>​​​​​​​

תגובות, הערות והארות ניתן לשלוח למייל: efrati41@gmail.com