"הרופא האשים אותי - חשבתי שילדתי מפלצת": הסיפור המטלטל שיגרום לכם לדרוש יחס אחר

"אתה לא תדבר אליי ככה", זה משפט לא נעים אבל מותר ואפשר להגיד אותו לרופא ברגע הזה שאנחנו מרגישים עמוק בפנים שמישהו מולנו לא מכבד אותנו.

את אורטל הלוי פגשתי פעם ראשונה באשדוד כשהכנו תוכנית מקסימה לאימהות שקיבלו אל חיקן לגדל את הילדים הנפלאים האלה שיעבירו אותנו עם השנים את הצמיחה הכי גדולה.

כשהיא סיפרה לי איך הודיעו לה בבית החולים, עשר בלילה, כשהיא תשושה אחרי ימים ללא שינה, חלשה אחרי לידה, איך הרופא דיבר אליה, בהאשמות, "את בטוחה שעשית את כל הבדיקות?", בקושיות, "למי התינוקת שלך דומה? את בטוחה שהיא דומה לאימא שלך? לילדים האחרים שלך?", אורטל, שעוד  אפילו לא חיבקה את התינוקת שלה פעם אחת, חשבה לפי הרמזים של הרופא חסר הרגישות הזה, שהיא ילדה מפלצת.

בדיבור חסר המקצועיות שלו, חסר האנושיות שלו, הרופא יצא מהחדר והשאיר את אורטל ובעלה יצחק כשהוא אומר, "מחר כבר ידברו איתכם".

"זה היה יותר קשה מה שהרופא הזה עשה בסגנון הדיבור הבוטא שלו מאשר לקבל את הודיה שנולדה עם תסמונת דאון.

עד היום כשאני מספרת את הסיפור הזה אני חוזרת אל הרגע הנוראי הזה. אין לי בעיה עם הודיה שלנו, הבובה שלנו. ההתמודדות הקשה היא עם איך שהרופא הציג את הדברים. זאת טראומה.

הרגשתי שאני צריכה להגן על התינוקת שלי, כזו חסרת אונים היא שכבה שם, אף אחד לא ידבר עליה ככה בחיים, זה מה שהרגשתי. זה היה נורא, הוא זה שעשה את הבעיה, איך שהוא הציג אותה, איך שהוא האשים, איך שהוא דיבר. אתה יכול להיות פרופ', ד"ר, מומחה, אבל אם אין לך רגישות אנושית, תהיה מודע לעצמך, תקרא למישהו אחר שיודע איך לדבר נכון. קח אחריות".

וברור שזה חידד לי הרבה יותר את האמירה המפורסמת של ר' חיים זצוק"ל, 'לרופא יש רשות לרפא, אין לו רשות לייאש'.

כמה במצבים האלה כשהחולה נמצא בעמדה חלשה, הוא בדרך כלל עם פיג'מה, הוא לפעמים בצום, הוא במצב רגשי של דאגה וחוסר בהירות, של פחד על העתיד ומה הולך להיות איתו, וכשמגיע מולו רופא/ה שבאים מהבית, אחרי קפה אספרסו טוב כזה, לבושים מתחת לחלוק הלבן במיטב איכות הביגוד, מריחים מאפטר שייב איכותי, כמה כוח וכמה משמעות יש לכל מילה שהם יגידו, כמה כל חיוך ואנושיות שתצא מהם ישפיעו על מהלך הרגשות בנפש החולה ובעקבות כך על תגובת הגוף.

זו כבר לא בושה היום לדרוש שרופאים יהיו נחמדים אלינו.

להיפך, בזמנים שיש כל כך הרבה רופאים בשטח ותחרות שקיימת גם בתחום הזה, כמו בכל תחום אחר, זה לא מספיק להיות רק ידען ומקצוען, "לפעמים", כמו שסיפרה לי נעמה וינר, מנכ"לית האגודה לזכויות החולה, ישר התקשרתי אליה כששמעתי את הכאב של אורטל, "לפעמים, בעידן של היום לחולה שחוקר את מצבו יש יותר מידע מלרופא, יש היום איפה להשיג ידע, חולים צריכים לדעת את זכויותיהם, ואם רופא או רופאה לא מדברים אלינו יפה, יש מה לעשות".

נעמה השתמשה באימרה הנכונה כל כך בעידן הזה,

 ""I will see the doctor now,

שאומר החולה בהתייחס לרופא. במקום להיפך. חולה הוא אדם חזק שיש לו מה להגיד על חייו. גם כשקשה לו. בורא עולם מנהל את המערכה תמיד, ובודאי גם ברגעים האלה.

נעמה דיברה לא רק על רופאים בבתי חולים אלא גם על רופאי משפחה, "זה לא רק שאפשר לפנות אל מחלקת תלונות הציבור של הגוף שבו עובד הרופא, ואם התשובה אינה מספקת אפשר להמשיך לנציג קבילות הציבור למקצועות רפואיים", יש דבר כזה.

זה בסדר לבשר בשורה קשה, כי צריך להגיד את האמת, ואין לפעמים ברירה, יש רופאים כל כך רגישים שיודעים מה הרגע הזה עושה אצל האחר, והרבה מהרופאים יודעים איך לעשות את זה נכון, גם בשעה ה-26 של המשמרת, יודעים איך מיד לייצר תקווה ולהגיד מילים שייצרו אצל האחר את, 'מה עושים עכשיו, מה מכאן'.

מותר לחולה לשאול, מותר לחלוק על דרך הטיפול, מותר לברר אילו עוד אופציות יש ובעיקר, אם לא נחמדים אלינו מותר לומר, 'אני לא מוכנה שידברו אליי ככה, אני מבקשת לדבר עם רופא אחר'.

אני מחבקת את אורטל והיא מסכמת, "למה? למה הוא לא אמר לי 'קיבלת אוצר' היא הרי כבר פה, למה הוא לא אמר לי 'זכית', גם כשאני אהיה בת מאה אני לא אשכח את המילים הנוראיות שלו".

לדעת להיות רופא.

להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>>​​​​​​​

תגובות, הערות והארות ניתן לשלוח למייל: efrati41@gmail.com