רגע לפני אלול: אני לדודי ודודי לי - למה שלא אהיה כזו גם מול ילדיי?

אני יודעת, אני יכולה לחכות עם הטור הזה אל תוך אלול ממש, ואולי זה היה מתאים יותר. אבל לא איכפת לי. תשאלו כל ילדה, כשמשהו בוער בה הוא יוצא ממנה כתפילת אמת. וחנה מדברת על ליבה. וליבה נשמע אצל בוראה. ובלב, אין מקום לשקרים רגשיים. סופם להתפוצץ.

אני ואלול ביחסים נהדרים. מאז ובעזרת ד' לעולם. גם ביראה וגם באהבה.

אני עסוקה רוב חיי באני לדודי ודודי לי, לא רק באלול אלא כל השנה. בתוך המעגל של האני מול האחר, בתוך מערכות היחסים שלנו, בתוך דיפוסיות אנושיות. הקב"ה העניק לי בחיי, וממשיך, התמודדויות רגשיות שגרמו לי ללמוד על בשרי יותר מכל, על קשרים בין אנשים, על הקשר שלנו עם בורא העולמים. כי שם מתחיל הכל, ראשית חכמה יראת ה'.

אני לא מחכה עם הטור הזה, יודעת, אני אכתוב שניה שוב את המילה הזו, הנה:

י ו ד ע ת,

 שאין לי מה לדאוג, שבשבוע הבא כשאלול יבוא כבר בעצמו, ה' ייתן לי רעיון אחר לכתוב עליו, ושום דבר לא מתבזבז כשמדובר ברוח, באמונה, באהבה לעבודת ה' שלנו, זו, שאין ממנה חופש. אף פעם.

אז אני לא מחכה.

אני מסתכלת מכאן על יומן אלול שלי ורואה שהוא עמוס באירועי חינוך שאני מנחה או מרצה בהם.

מה, מה יש בו בתחום הזה, הקדוש לנו מכל?

היו לי הזדמנויות רבות בבין הזמנים הזה לשבת עם בני הנוער שלי, לשאול, לברר, להתעניין. אחד הדברים המרגשים היה סיפור של אחד מבחורי הישיבה שלי, שביקשתי ממנו לספר לי על עצמו בהקשר ללימוד התורה שבו. איך הוא בנה כך את עצמו? שלב אחרי שלב, מהחיידר אל הישיבה הקטנה, אל הישיבה הגדולה, אל בקשת סיעדא דשמיא על כל תהליך שעבר כדי להיות בן תורה. לא, זה לא היה קל. ראיתי איך המוח שלו חושב את סדר הדברים. שמעתי איך הוא מניח את המילים. ראיתי איך ילד מסתכל על כל מה שעבר כדי לגדול להיות בחור. כזה.

שאלתי את הילדים בבין הזמנים גם הרבה עלינו. על אבא ואימא. אני אוהבת להיות אני ואני אוהבת להשתפר כל הזמן. מה עשינו נכון? במה שגינו? הם עושים לי נחת וכל כך הרבה כיבוד הורים. וגם יודעים לבקר אותי. ואני גם יודעת להקשיב. הרבה להקשיב. כיהלי, אברך מתוק שלי, אמר לי לפני כבר שלוש שנים, "אימא, תורידי עשרה אחוז ממה שאת עושה, ותחזרי להיות יותר איתנו", הקשבתי לו. ואני לא מפסיקה להודות לו. הוא צדק. הצדיק הזה.

כשאני יושבת בימים שאינם בין הזמנים עם נערות, עם משפחות, עם אימהות ובנות ושומעת על הקשרים המשפחתיים, שומעת גם הרבה סודות, תקינות וכאב, אני מבינה עמוק כל פעם מחדש כמה אין מתכון אחד שנכון לכולם, אבל כמה יש. כמה הצרכים הגופניים שלנו, בדיוק כמו צורכי הנפש, זהים. כי הדור משתנה והתורה לעולם נשארת. ואנחנו כהורים יכולים להיות קשובים לשינויים האלה כדי לשמור לנצח על משמר המערכת היהודית הקדושה הזו.

ואני בחינוך? רכה. מחייכת.

יודעת להיות לפעמים גם קשוחה. יודעת כמה גבולות נכונים נצרכים עבור התפתחות נכונה של אנשים, יודעת להיות צודקת וטועה. נכשלת ובונה. צוחקת ובוכה. אימא.

ואני פותחת סידור ורואה שגם אני לדודי ודודי לי, כזה, כלפיי. אז למה שלא אהיה כזו גם מול ילדיי? מחזיר נשמתי 'בחמלה', 'והערב נא ה' אלוקיך', 'ותתננו היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים', 'לשמוע ללמוד וללמד', 'ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה'.

אני מסתכלת על אלול ועל לוח הזמנים ביומן שלי, רמת השרון, הקהילה של הרב אדלשטיין, שאני יודעת בדיוק מה האיש הענק הזה דיבר על חינוך בדור הזה, אני מסתכלת קדימה, עיריית בני ברק, קרית גת, גני אגודת ישראל ראש העין, וערב משותף שלי עם אהובה רענן בהיכל התרבות של רמות.

בערב הזה, הוי אני מקווה שהכל יסתדר והלב הכתוב שלי יהיה מוכן, בערב הזה לראשונה בעולם, יימכר הספר החדש שלי "פשוט", ולידו, הוי אני מקווה שבית הדפוס יזדרז והכל יהיה מוכן, תימכר החוברת החדשה שכתבתי בדמי הלב שלי.

חוברת שיש בה 41 סעיפים, 41 רעיונות, כי 'אם' זה בגימטריה זה 41, כי עם כל הכבוד לכולנו ולכל המקצועות והתפקידים והפרנסות, אנחנו קודם כל: אם.

לילדים שלנו. שיותר מכל אטרקציה או חינוך צריכים את קירבת הלב האימהי שלנו. אז איך למעיישה עושים את זה?

41 רעיונות של דרכים פשוטות שיוצרות קירבה רגשית בבית יהודי.

אני מנסה להגיד לאהובה רענן, שעל הבמה, יש סיכוי שכשנדבר על חינוך ודור, תהיה לה מראיינת בוכייה.

אולי כי אצל כל הילדות בעולם הרגש הכי חזק מול כולם הוא הצורך להיות אהובה, או כמו שסבתא שלי היתה אומרת לנו, הנכדים שלה, בגרמנית הזו שלה:

"מיין ליבאס קינד"

"מיין ליבא מנצ'ן".

ילד אהוב שלי.

ילדה אהובה שלי.

היה לי כזה כיף אתכם בכלום שעשינו בבין הזמנים, קדימה, בהצלחה אל הלימוד של השנה החדשה.

להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>>​​​​​​​

תגובות, הערות והארות ניתן לשלוח למייל: efrati41@gmail.com