יובל שדה: חודשה ישיבת הממשלה על התקציב
מצמרר: איכילוב קומה 8 - פינת חיד"א • סיפור ההצלה
"לא אשכח את הרגע הזה, לעולמים. אני עומד שם מול השלט, התהילים ביד אחת, שקית המסמכים, ה- MRI, EUS, US , בדיקות דם ודאגה קורעת לב. אני שם מול השלט ואני מרים עיניים לריבונו של עולם: אני לא יודע מדוע הגעתי לכאן...אבל 'רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה...' הבאת אותי לכאן - -אני יודע למה"
-
שלוימי גוטמן | חרדים | כתבה שיווקית
אילוסטרציה צילום: AI
כינוס החונכים הארצי. ערב ראש חודש אלול האחרון. שיח חונכים ארוך. שיתוף ודיון מעבודת הקודש. ולפתע הוא קם - אברך מופלא - חסידישע יונגערמאן, חונך מוערך שהצטרף השנה לצבא החונכים. הוא עמד וביקש את רשות הדיבור.
הוא עמד שם והשתנק מבכי.
בהתוודע יוסף אל אחיו
בוקר שגרתי בירושלים של מעלה. ר' מוישה, אברך משכמו ומעלה, מגיד שיעור באחת הישיבות הקדושות. מספר ימים שהוא סוחב איתו כאב עמום שהתפרץ באותו לילה. במהלך חתונה של אחיין באולמות השמחה בבני ברק, הוא חש כאב בטן עז ונוראי. משהו חריג בכל קנה מידה. זיעה קרה ורעד שלא מותיר מקום לספק.
חשד לאפנדיציט תיארו זאת כונני ההצלה. הם שיערו שיזקק לניתוח. מספר טלפונים והוא פונה לבית החולים איכילוב בת"א.
שעות של מיון, סבב בדיקות ואבחנה שאוששה: יש צורך בניתוח דחוף ומיידי! "ניתוח קל, לא נראה חשש לסיבוך" ור' מוישה נכנס ברגיעה לחדר הניתוח.
"הכל עבר בשלום, אנחנו מרוצים לגמרי, יומיים של אשפוז והוא יוכל לחזור לשגרה" בישרו
הרופאים לרעייתו תחי' עם תום הניתוח. בתום יומיים הוא חזר הביתה לירושלים ובתוך יומיים נוספים כבר שב לעבודת הקודש של הרבצת תורה ויראתה כמימים ימימה.
שגרה.
כך חשבתי והייתי בטוח עד לאותו הרגע. תיאר ר' מוישה כשאיש אינו קולט עדיין. בוקר אחד, בחלוף שלושה שבועות כשהאירוע ברוך השם כמעט ונשכח ללא עקבות, באמצע השיעור רוטט מכשיר הטלפון בכיסי. שיחה ועוד אחת
ועוד אחת.
עם תום השיעור, ספרתי 6 שיחות שלא נענו.
חזרתי למספר הגעתי היישר למחלקת ניתוחי לבלב, דרכי מרה והשתלות בבית החולים.
"חיפשתם אותי?" הייתי משוכנע שזו טעות. "כנראה החלפתם ביני למישהו אחר. הייתי מאושפז בבית החולים, במחלקה הכירורגית עם ניתוח פשוט. לא קשור לזה"
"לא לא. תמתין שנייה על הקו, מנהל המחלקה רוצה לדבר איתך, זו שיחה חשובה".
"אני זוכר את הרגע הזה, את הצעידה מחצר הישיבה לתחנת האוטובוס הקרובה כשאני בטוח שמדובר בטעות" הוא מתאר.
אבל לא.
מנהל המחלקה ביקש שיגיע למחלקה בדחיפות, עוד היום.
"במהלך בדיקות ההדמיה שעשית לפני הניתוח, הגיע היום פיענוח של אחת מהן. לצערי יש שם ממצא באזור הלבלב. אני רוצה לפגוש אותך כאן"
צליל ניתוק.
אני זוכר את הסחרחורת הנוראה שתקפה אותי. אחזתי בכל כוחי במעקה הסמוך וניסיתי רק לסדר את המחשבות.
מה. איך. מה המשמעות
כאשר כל המחשבות הנוראות ביותר מתרוצצות במוחי בבהלה אדירה.
הגעתי לאיכילוב.
זו הייתה שיחה ששינתה לי את החיים. קיבלתי את האבחנה. הרופא דיבר על השלמת
בירור סופי אך הסביר באופן ברור את החשש. ואת המשמעות הטיפולית.
"ניתוח וויפיל" זה היה המונח שנזרק לחלל.
ימים של אי וודאות. חרדה נוראה ודמעות אוי כמה דמעות. והתוצאות אכן מאוששות שוב.
יש ממצא חשוד. יש המלצה חדה לנתח ובהקדם.
"ניתוח וויפל, שלא תדעו, הוא אולי הניתוח הגדול והסבוך ביותר בכירורגיה הרפואית. מדובר בניתוח מסוכן הכולל כמה חלקים. כריתה של חלקים מהלבלב, כריתה של התריסריון וחלקים מהמעי, וחיבור מחדש של החלקים הקיימים שינסו להשתקם ולהשלים את עצמם"
ר' מוישה מתאר בשקט את המשמעות. את חודשי ההחלמה הארוכים, את הסיכונים הרבים
הכרוכים בניתוח הזה. ר' מוישה עומד על הבמה, ומתאר את השיחות ששמע מידידים וחברים, אנשי חיל החפצים להיטיב, שמבלי משים זרקו את המשפט "לבלב? נו, הלוואי שיוצאים מזה..."
"איש לא התכוון חלילה לרע, זה נאמר מבלי משים, מדאגה, ואני שהייתי שבור לרסיסים, התפרקתי לשבר שברים. אני וילדיי בדאגה נוראה שאי אפשר לתאר"
ימים של התייעצות קדחתנית. שעה ארוכה בחדרו של מורי ורבי שליט"א שהציג צדדים
שונים, בירך וביקש שאציג את הצדדים בפני הרב אלימלך פירר הי"ו להכרעה.
את הלילה הזה לא אשכח כל ימי.
אלול תשפ"ג. הלילה בו עודכנתי כי עלי להתייצב בשעה 06:30 ב'בית ציפורן' של עזרא למרפא בחדרו של הרב פירר להתייעצות.
גם בלילה הזה לא עצמתי עין. התהפכתי מצד לצד, סיוט נורא של מי שחייו תלויים לו מנגד.
ימים נוראים כפשוטו. בשעה 05:00 נסעתי עם מונית לבני ברק. הכבישים השוממים והדממה כמו התאימו למצבי.
שקט
דממה.
חשכת לילה.
הגענו מוקדם מהצפוי. יש עוד חצי שעה עד התור שלי...
הייתי אובד עצות, ופשוט הוצאתי את ספר התהילים והרגליים שלי נשאו אותי לרחובותיה
הריקים של בני ברק של ערפילי עלות השחר. "הלוך יילך ובכה" כך זה היה נראה.
אני צועד ברחובות חיד"א, הירדן, אהרונוביץ, הולך ובוכה. עוד שורה בתהילים, ועוד זרזיף של דמעות רותחות. "מאין יבוא עזרי" כפשוטו. אלו היה רגעים של שבר נורא.
רגעים בו חשתי 'אימת מוות' נוראה. חיים התלויים על בלימה. תשובה שתתקבל כאן, האם היא תהיה אופטימית?
האם יש בכלל סיכוי?
אני זוכר את הרגע הזה היטב. רחוב רבי יצחק נפחא פינת חיד"א. עיניים רטובות, רגליים נשרכות בכבדות והעניים שלי נתקלות בשלט כתום שחור זועק: "לא נפקד ממנו איש!"
אני זוכר את עצמי עובר על השורות מבעד לדמעות ואז עיני נתקלה בשורה הטמונה שם בצד, במאונך: "מתפרסם בהוראת מרן שר התורה זצוק"ל שאמר כי לפרסם שהבטחת התורה נותנת חיים לעושיה!"
זה הכה בי כמו ברק.
פרסומת.
ארגון קדוש.
אבל אם מרן רבי חיים קנייבסקי אמר שזו הבטחת התורה -זו אמת!
לא אשכח את הרגע הזה, לעולמים. אני עומד שם מול השלט, התהילים ביד אחת, שקית המסמכים, ה- MRI, EUS, US , בדיקות דם ודאגה קורעת לב.
אני שם מול השלט ואני מרים עיניים לריבונו של עולם:
אני לא יודע מדוע הגעתי לכאן...אבל 'רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה...'
הבאת אותי לכאן - -אני יודע למה!
אבא, אני עושה איתך עסק! עסק בין בן לאבא - -טאטע אין הימל! אני, מוישה יונה בן איטה חיה ברוריה מתחייב לפניך לאמץ ילד שלך קטן...יתום אהוב שלך... ילד אחד שאני מתחייב לשלם ולדאוג למענו. אני ייתן אייבישטער, ממה שיש וגם ממה שאין... אני מקבל על עצמי!
אבא טאטע... אתה תבטיח שלילדים שלי יהיה אבא - - - אבא בריא... אבא חי... שאזכה לחיים... לקחתי עליי חיים רוחניים וגשמיים של הילד שלך ועכשיו אני הילד שלך נפש תמורת נפש - - - טאטע, א'קליינע הבטחה... בידך נפש כל חי! הבטחה שלך, בדמעות....
להצטרפות להצלה הממשית למשפחות האלמנות והיתומים לחצו כאן>>>
אני זוכר את עצמי לופת את השלט בשתי ידי, ובוכה תמרורים כשלנגד עיני הפיוט הנורא של
ליל יום הכיפורים שהנגן לי ושיקף את תחושתי ברגע כזה:
"קולֹיִ שְמַע. ורְּאֵה דמַֽע עֵיניִ. רִיב רִיביִ. שְעֵה ניִביִ. והֲַשִיבֵנֽיִ. סלַָחְֽתּיִ"
בני ברק של ראשוני משכימי קום הנחפזים לעבודת הבורא. אור ראשון של שחר, ויהודי עומד שם ליד השלט. מתפרק בבכי בניגון הידוע של הרה"ח ר' מוישה גולדמן ז"ל, רִיב רִיביִ. שְעֵה ניִביִ. והֲַשִיבֵנֽיִ טאטע, השיבני!!!
לא יודע כמה זמן עמדתי ככה. הוצאתי את הטלפון וחייגתי למוקד. שעה כזו של כוכבי שחר לא ציפיתי למענה אבל הבטחתי...
הלוך ילד ובכה. איש ירושלים שחייו על בלימה אני וזרם הדמעות שזלג מעיני מאין הפוגות.
יצאתי נחוש עם דבר אחד: עשיתי עסק עם הקדוש ברוך הוא!!
התחייבתי!
בעיניים אדומות ונפוחות נכנסתי לחדר בתורי. הרב פירר היה מסופק מאוד. הוא ברר את מילותיו בנעימות אבל אני הבנתי הכל. "צריך לחשוב אם זה שווה את הסיכון, זה ניתוח קשה ומורכב, החלמה קשה, וצריך לקחת בחשבון את ההמשך...צריך לחשוב אם כדאי לפי נתונים"
דקות ארוכות בריכוז של הרב פירר, עיון נוסף בקצב מהיר והוא הכריע, במכלול הנתונים כדברי הצוות הרפואי -לנתח.
ר' מוישה עומד שם על הבמה, מדבר בשקט מול הדממה שבאולם. מוחה דמעות סוררות ומתאר: הוא מדבר על השיחה הזו בה 'חתם' על ההסכם מול אבי יתומים ודיין אלמנות... את ההכנות הארוכות לניתוח והציפייה הכמעט מובנות מאליה הוא יוצא לחודשים ארוכים של התמודדות. של ניתוח קשה, טיפולים ארוכים ומסילות של אמונה בנתיבי הייסורים ל"ע.
הוא נוטל פסק זמן מהישיבה לשנה הקרובה. נפרד מתלמידיו ומבקש מהצוות החינוכי למצוא
לו מחליף לשנה הקרובה בכדי שלא לעכב את עלייתם של התלמידים ועמלם בתורה.
ערב חנוכה.
ר' מוישה נכנס לניתוח מלווה בתפילות ודמעות. חיזוקים והתעוררות. ושוב, רגע לפני הניתוח הוא מזכיר לאדון כל יצורים רגע אחד של שלהי אלול האחרון... רחוב רבי יצחק נפחא פינת חיד"א, באשמורת הבוקר... קיבלתי על עצמי קבלה גמורה... אני מתאמץ בה... השקיפה ממעון קדשך - - - - -
אבא!!!
עברתי חודשי החלמה. תהליך לא קל, אבל - - -הבדיקות אחרי הניתוח מאז, נ- ק-י-ו-ת
הממצאים הפתולוגים קלים משחשבו ברוך השם אין צורך בטיפולים. פלא פלאים שאיש לא שיער חיים שקיבלתי במתנה גמורה. חיים מלאים שכל יום הם תודה לד' יתברך.
אתם בטח מתפלאים מה אני עושה כאן, ואיך כל זה קשור....ממשיך ר' מוישה ברגש: בערב ראש השנה תשפ"ד היה ברור לי שאני את ה'עסק' שלי איתו יתברך ממשיך.. ואני המשכתי
אבל החלטתי שאני חייב גם הכרת הטוב... גם לתת 'יד' נוספת למי שנתן לי מלא חופניים
של חיים .עוד בדיקה נקייה ברוך השם, חשש תמידי מנקר בלב בתפילה שרק ימשיך לטובה, אבל ברוך השם, בריאות!
הרמתי טלפון ואימצתי ילד נוסף לשנה נוספת. אבל ביקשתי: אני מבקש השנה בעצמי גם לבוא ולהיות חונך!
זה לקח זמן...המוקד שרגיל לתרומות בערב ראש השנה לא ממש רגיל לבקשות שכאלה, אבל אני לא וויתרתי! התקשרתי וקיבלתי טלפון של הרכז בירושלים, משם עברתי ראיון והכנה ומאז כבר שנה תמימה בכל יום שישי אני כאן ב'עסק' שלי!
חזרתי לתפקידי כמגיד שיעור בישיבה, יומי בס"ד מלא וגדוש בהרבצת תורה, אבל אני כאן וממשיך בסיפוק אדיר שאין כמוהו.
אני עם ילד של הקדוש ברוך הוא לומד באהבה 'שומר אבידה כשומר חינם או כשומר שכר'
אני לו לאב והוא עבורי בן נוסף במשפחה בכל שעה. ילד נפלא שעולה ומתעלה בלימודים.
הוא חי, אני חי. יש לנו אבא אחד והסכם נצחי.
'שומר אבידה'
אמר שומר אתר בוקר אם תבעיון, בעיון. אם רק נבקש - - -
ברוך שומר הבטחתו
