סוכנות האזרחות וההגירה של ארה"ב מקצרת את תוקף אשרת העבודה למהגרים מ-5 שנים ל-18 חודשים.
אפרת ברזל: הדרך ליהנות באמת מכל ה"יש" הזה בסוכות
"נכנסים לסוכה בכל חול המועד ובשבת – ודאי. עוצמים עיניים, ושוהים שש שניות לפחות באיזו שהיא תפילה שהתקבלה ובירכתה קיימת עלינו, עתה" אפרת ברזל בטור אישי על כוחה המיוחד של שבת חול המועד סוכות, המזמנת מעבר ממאמץ ושאיפות לעצירה, נחת והודיה - "שבו להנות מכל ה-יש הזה, בסוכות"
סוכה צילום: שאטרסטוק
הלוואי ואני אצליח להסביר, בעיקר לעצמי, כוח מבורך שקשור לסוכות בכלל ולשבת הזו בפרט. איזה שילוב קדוש. כמה הנאה יהודית יש בחיבור הזמנים המחבקים האלה, שעושים לי להבין כל שנה יותר ויותר למה הקב"ה לקח מאתנו את הרבנית בת-שבע קניבסקי זצוק"ל דווקא ביום הזה לפני 14 שנה.
מי שנכנס לטור הזה ויצא ממנו עם 'תובנת הנאה' ממשית ברמה טיפה יותר גבוהה עבור הנשמה היהודית שלו, בשבת סוכות הזו, שיכוון בבקשה את כל המהלך, לעילוי נשמתה של הרבנית הגדולה הזו שידעה הכל על בית יהודי קבוע וחזק. כל חיבוק שלה היה סוכך את האישה שעמדה מולה באמונה שיהיה בסדר. כבר בסדר.
רובנו רצים כל הימים, באמת רצים, לדברים חשובים. כולנו אנשים מתאמצים, משתדלים, גם למצוות ולמעשים טובים. תסתכלו עלינו עכשיו, התאמצנו בתפילות של ראש השנה, קרענו בסליחות את השמיים, בישלנו בין לבין אלף סעודות, שטפנו ים של סירים, עמדנו שעות והתחננו, והנה חז"ל אומרים לנו, "ועכשיו, שבו להנות מכל ה-יש הזה, בסוכות".
לפני שנדבר על מה כן, בואו שניה נכריז מה לא בעניין סוכות והישיבה בהן. זכורה לי דוגמה בוערת מאיזו נערה, שזרקה לי בדמעות לפני שנים רבות במהלך אותה שיחה גלויה, "אני שונאת את סוכות".
"למה?" שאלתי אותה.
"אבא שלי לא מרשה לנו לצאת מהסוכה, אבא בעצמו לא יוצא ממנה, אנחנו לא מרגישים חג, אנחנו מרגישים כלא".
אני לא מתחילה פה עכשיו דיון על נוער וצרכיו, הלכה, אכילה, שינה, חומרות פרטיות ובית ארעי, אני לוקחת את השנורקל הרוחני והולכת אל רגע תודעתי שלפעמים שהייה של תובנה אחת בתוכו, כבר יודעת לעשות חג. ושבת. וחשק. וקשר. ודורות ו"אבא, איך אני אוהבת את סוכות".
עולם הטיפול, עולם הנפש, עולם החינוך, עולם ההורות, הזוגיות, עסוק מאוד בשנים האחרונות במודעות, ברצון טוב לשפר ולבנות, בניתוח, בטכניקות חיבור.
אבל מה קורה כשההישגים המשפחתיים, העיסקיים, היעדים האישיותיים שהצבנו לעצמנו והתפללנו עליהם, כל אחד ואחת מאיתנו בדרכו ובמסלולו- הושגו? בוצעו?
מה עושים אז? מה מרגישים? איך מתנהגים?
בעברית קוראים לרגש הפשוט הזה פשוט: תודה.
חז"ל כבר ידעו עליו הרבה לפנינו ונתנו לנו כלי עבודה. "תודה" היא תחושה של נחת רוח, והרפייה, היא שונה ממה שהתרגלנו אליו בעשיה, עשיה, עשיה, השתדלות, התאמצות, עשיה ושוב עשייה. אנחנו הפכנו הרבה פחות טובים בלשהות ב-תודה, מאשר בהתרגלות לדחוף כל הזמן ולהרגיש עושים ומניעים.
כששאלתי פעם, אחרי לידה, את הרבנית קניבסקי בעצמה, "איך? איך מודים לקב"ה?", היא הסתכלה עליי, חייכה, חיכיתי לאיזה מהלך גרנדיוזי פורץ ומאמץ.
"איך מודים לקב"ה?" היא שאלה אותי בחזרה: "עושים מצוות בשמחה", היא ענתה.
איך מרגישים הודיה? רפיון? הירגעות ממאמץ, ותודה אלוקים על עצם היותנו יהודים?
איך?
נכנסים לסוכה בכל חול המועד ובשבת – ודאי. עוצמים עיניים, ושוהים שש שניות לפחות באיזו שהיא תפילה שהתקבלה ובירכתה קיימת עלינו, עתה.
מרוב שהתרגלנו רק לחכות ולדאוג, שכחנו איך מרגישים בצילה של שמירה ואמונה, של שביתה ועונג. התמכרנו להתמודדות כי היא זו שמוציאה מאתנו יצירה. היא הדרך, נכון, אבל היא אינה קדושת המטרה.
לכו מהר וחבקו את זמן השהיה, בסוכה.
להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>>
תגובות, הערות והארות ניתן לשלוח למייל: efrati41@gmail.com
