איתי בלומנטל: חריג: לאחר הגעת צבא לבנון למקום, צה"ל מודיע על השהיית התקיפה, כדי לאפשר ללבנונים לטפל בהפרה
המילים של שורד השבי אליה כהן שנחרטו עמוק: "הזמן! גרם לאמונה, לא העינויים ולא התנאים"
"הדבר הזה שתמיד אין לך ממנו מספיק ואתה עסוק והולך ועושה ורץ, פתאום מה הדבר שיש לך ממנו הכי הרבה שפע במנהרה? זמן" - בין חדר הלידה הארוך של בתה לבין סיפורו של שורד השבי אליה כהן שחזר עם אמונה בזכות השפע של הזמן במנהרה, אפרת ברזל מגלה חיבור מפתיע. רגע לפני ראיון בהר-נוף עם אמו, היא מבינה עד כמה למילים יש כוח לחולל שינוי
מנהרות חמאס צילום: שאטרסטוק
הר נוף, מנהל קהילתי, רחוב קצנלבוגן ירושלים. על הבמה, יהודית בלוך הזמרת, שתי חטופות, בעצם חטופה אחת, דניאל אלוני, שנחטפה עם בתה בת החמש, אמיליה, וסיגי כהן, אמא של החטוף, 505 ימים בשבי, אליה כהן.
וגם אני. מראיינת אותן.
בדרך לאירוע מבני ברק אני חושבת עליהן. חושבת על אימא שהבן שלה מספר איך בלילות שבת במנהרות הוא חלם על האוכל של אמא שלו, איך הוא שמר חתיכות של פיתה בשביל לעשות המוציא, והניח תפילין וירטואליות במה שהוא זכר בעל פה מהתפילה, והדביק בה אט אט את החטופים האחרים שהיו איתו. פעם ראיתי סרטון שעשה הרב רוני אילון על ההילה שסובבת אדם שמניח תפילין, מכשיר מיוחד שמראה אנרגטית מה קורה סביב יהודי כשתפילין מונחים על ראשו, על ידו. מדמיינת לעצמי האם גם סביב אליה במנהרה, לו היו מודדים עם המכשיר, היו רואים קדושה של תפילין, רק מהרצון להניח אותם? רק מסיבובי הרצועות באוויר? בטוחה שכן. רצונות נספרים בשמיים. רצונות קובעים לנו התחלות והמשכי פעולות.
אין אדם שאתה פוגש בחייך ואין לך הקשר אליו. מה זאת אומרת? מכל מלמדי השכלתי זה לא סתם משפט. זה אומר שמכל מי שנפגוש יש לנו אפשרות של לימוד. פעם זה יהיה מתוך דמיון, פעם מתוך שוני, זה לא משנה, את החיבור אל עצמך, תעשה אתה. ככה אנחנו מתקדמים בחיים בבניית אישיותינו. רואים משהו אצל מישהו אחר, שומעים רעיון, מתעלמים או מכניסים פנימה, מתנגדים או מאמצים. זה לא משנה. העולם נברא בשבילנו. ללמוד. להחליט. לבחור. להתפתח.
בואו איתי שניה, שישה שבועות אחורה מהערב הזה בהר-נוף.
שישה שבועות אחורה ממנו, בתי הגדולה בחדר לידה. הלידה מתארכת ומתארכת, כמה מילים נכנסות לעמוד הזה? אז נגיד שאני אכתוב את המילה 'מתארכת' שבע מאות פעם, תאריכו עוד.
ואני בלחץ. ואני בדאגות. ואני בדיבורים הפנימיים יודעת שרק בידי בורא עולם המפתח של היולדת. ואני פונה אליו ומחליטה לקחת משהו על עצמי שקשור. 'לקיחות עצמיות' באמונה ומצוות, אם הן אינן מתלבשות פיקס על האישיות שלך, סופן להתבטל וסתם. חבל.
"מה אני אקח על עצמי?", אני שואלת את עצמי, ועוד מוסיפה בנימת אמת אל תוכי, 'עוד נכד אחד ואני עוברת לגור במאה שערים עם כל מה שכל אחד מהם מביא אל חיי התורה שלי, עם כל מה שאני לוקחת על עצמי בלידות שלהם'.
ואני שומעת פתאום, זה היה לפני שישה שבועות, כן? אני שומעת פתאום ראיון עם חטוף, לא אחד, עם כמה, על הניסיון ה- די ברור להבין, איך רבים מהחטופים חוזרים הביתה דתיים יותר. הסיבה ברורה כמובן אבל התהליך שהם מספרים על עצמם, על ההתגלות האלוקית הפרטית שהיתה לכל אחד ואחד מהם, שונה, עמוקה, מרתקת אותי. נו, מעניין למה. ברור למה. אנשים שמגלים את נוכחות ה' בתוך נשמתם, זה מעניין. לא משנה באיזה בית הם נולדו. גם מי שנולד בבית חרדי צריך לגלות את מציאות ה' בתוך חייו, הוא חייב. אמונה היא דבר מאוד אישי. ופרטי. לא משנה מי אבות אבותיו. איך ראיתי אצל הרב דסלר מדוע התקבלה תפילתו של יצחק אבינו, דווקא כי הוא בנה, כבנו של אברהם הגדול באמונה, את אמונתו שלו.
ואז אני שומעת את אותו חטוף, שסורי, פיספסתי אז את שמו, שהוא מסביר שמה שגרם לו במנהרה אמונה היה: הזמן. לא העינויים, ולא התנאים, לא הרעב ולא הפחד, אלא הזמן.
מה בזמן? הוא אמר משהו כמו, "הדבר הזה שתמיד אין לך ממנו מספיק ואתה עסוק והולך ועושה ורץ, פתאום מה הדבר שיש לך ממנו הכי הרבה שפע במנהרה? זמן". והזמן גרם לו להיכנס פנימה ולגלות.
שיחת החטופים המאמינים ההיא נגמרה, ואני כמעט הגעתי לתל השומר אל בתי, אחרי שבוע שהיא כבר שם, והחלטתי, זהו. אני יודעת מה אני אקח בלי נדר. בזכות מה שהחטוף הזה אמר: אני אתפלל מנחה, לא כמו שתמיד אני מתפללת בחנק של מאבק עם זמן השקיעה, כי אני משתדלת לא לפספס תפילה אבל בדחק השמש לפעמים אני מגיעה אליהן עם לשון בחוץ. אני אשתדל להתפלל מנחה, בלי נדר, ברגע שאפשר, או אם לעדן טיפה, אתפלל יחסית מוקדם. זה עשה לי קשר לזמן הארוך שלקחה הלידה.
חזרה לשבוע שעבר בהר-נוף, כשביררתי לעצמי מי זו סיגי כהן שאני צריכה לראיין על הבמה בהר-נוף, פתאום אני קולטת שהיא אמא של אליה. שדיבר על הזמן במנהרה. שבזכותו אני מתפללת בזמן מנחה. וביקשתי ממנה להגיד לבן הנוכח שלה, שיש למילים של אנשים השפעה גדולה על אחרים ברגעים שהם צריכים.
נולד בן. בשעה טובה.
