גבר בן 42 התנגש עם רכבו בעץ באילת ונפצע בינוני. צוות מד"א העניק לו טיפול רפואי ופינה אותו לבית החולים יוספטל
תמונה מצמררת של סוף והתחלה: הנכדה שנולדה אל תוך השבעה והחברותא שנפטר יומיים אחרי / אפרת ברזל
"ראיתי תמונה אחרונה שצולמה, מבית החולים, שבה סבא צעיר בסוף ימיו נושק באהבה לראשה של נכדתו שרק עכשיו התחילה כאן" אפרת ברזל בטור אישי ומטלטל על המפגש בבית האבלים שהתברר לאחר מכן כקשר עמוק יותר והשגחה פרטית מרגשת במיוחד. דיוקן של איש תורה ואמונה שחי בציפייה דרוכה למשיח והותיר אחריו מורשת של חסד
אילוסטרציה צילום: שאטרסטוק
אח צדיק! אזהרת קריאה: הטור הזה אינו לבעלי לב חלש ורגיש.
זה היה רביעי לפני כמה שבועות ואני מסיימת הרצאה לקבוצת אלמנות מקסימות ברחוב הטורים בירושלים. מרכז קהילתי. היה לנו נהדר יחד, תשאלו אפילו אותן. נפרדת מעליזה שטרנברג ומרבקה ישראלי שהפיקו את הערב, אני מצלצלת לאימא של תמי מהכיתה של בתי.
זוכרת שעוד בבוקר רציתי לשאול אותה משהו על הלימודים. ירושלים קרה, ואני רעבה. אימא של תמי עונה. אנחנו מדברות, אני שואלת אותה משהו על המורה, והיא אומרת שהיא לא הייתה באסיפת ההורים ההיא, כי זה יצא סמוך ללידה של הקטנה שלהם טל-ברכה, ושאחרי, בחנוכה היא גם, לא רצתה להפריע למורה בחופשה, אז היא לא צלצלה, ושאחרי זה היא ישבה שבעה.
בום.
"על מי אישה כזאת צעירה יושבת שבעה?" אני מדברת אל עצמי בדיבורים הפנימיים האלה שלנו, ואיך לא מצלצל לי משהו מוכר? רגשות אשם מתחילים לטפס בי. אני נזכרת תוך כדי שבתי סיפרה לי משהו, אבל הסיפור די עבר לידי.
אנחנו ממשיכות את השיחה, ולי מתחיל לעלות ולעלות ה-"לא נעים לי" הידוע, לא ממש יודעת איך לצאת מזה. אני מכירה את אימא של תמי הרבה שנים. תמי וליבי היו יחד מגן חובה ברחוב אפשטיין.
אני מנסה לגשש,
"מה קרה?", אני שואלת אותה, ועד שאימא של תמי עונה אני אוכלת עוד ביס מעצמי על איך לא באתי לנחם ואיזה יצור אני.
והיא מספרת לי שזה אח שלה, האהוב. שנפטר, בן 56, צדיק של אמת, שאימא שלה הייתה צריכה לקבור ילד במקום שהוא יקבור אותה, שהיא לא ידעה שיש בעולם כזו דרגה של עצב לפני, שהוא היה מהמיוחדים שבדור, שכמה שהם ידעו מי הוא האדם הענק הזה, הסיפורים בשבעה הפתיעו את כולם, שאין סוף לחסדים ולתורה שהאיש הזה עשה, זה אדם ששמר בארון חולצה לבנה מגוהצת כדי שתהיה לו מוכנה ללבישה אם פתאום יגיע המשיח. ואני מקשיבה. ולא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי.
"מה היה לו?" אני שואלת, "איפה הוא גר?", ואימא של תמי עונה לי, "בבית וגן", "אבל למה הוא נפטר?", "זה היה בלבלב", היא עונה ואני בחצי צרחה שואלת אותה בחזרה, "מה זה? איך קוראים לו?", "שניאור זינגרביץ", היא עונה.
"מה?" אני מתפרצת. "מה???" מגבירה, הדופק מטפס לי, "אני הייתי בשבעה, זה ברחוב הפסגה?", "כן", היא עונה, "את מכירה אותו?" "לא", אני עונה. "אז למה הלכת?" היא שואלת. ואני צריכה אוויר כדי להירגע.
ואכן באותו בוקר, קמתי ונסעתי לשבעה של איש שאני לא מכירה. ולא, זה לא שאני איזו צדיקה, ולא, זה לא משהו שאני עושה.
הבן השלישי שלי צלצל אלי כמה ימים קודם וסיפר לי בחנק על אבא של שלמה שלומד איתו בכויילל. שנפטר. הוא היה עצוב נורא. כי אבא של שלמה היה איש מופלא. משהו הרגיש לי עמוק וקדוש. גדול מאיתנו הקטנים באלף מונים. נסעתי. לא יכולתי לא לנסוע. יהודים אוהבים להיות יחד. גם בעת צרה.
ונכנסתי לדירה, לשבעה, והבנתי בדיוק איזו זכות. ואלו אנשים ומי גר בבית הזה ואיך בתקופה כל כך קצרה נוכחות אינסופית של איש ענק נעלמה.
אחת הבנות החזיקה תינוקת בת יומה, פיצפונת מתוקה, "קוראים לה ליבי", אמרה הבת האבלה, "אבא עוד הספיק לראות אותה".
וראיתי תמונה אחרונה שצולמה, מבית החולים, שבה אבא, סבא, צעיר בסוף ימיו נושק באהבה לראשה של נכדה שלו שרק עכשיו התחילה כאן. הבנות סיפרו לי שאפילו הרופאה השמאלנית הקשוחה, ראתה את התמונה הזו ובכתה, "תמונה של סוף והתחלה", היא אמרה.
והמשכתי לדבר עם אימא של תמי שבכלל לא ידעתי שיש לה אח, ובטח לא כזה. כזה שיש לו בארון חולצה מגוהצת תמידית כי אם יבוא פתאום משיח? גם אם אין לו חולצה בשלוף ללבוש, הוא לא לובש את המגוהצת הזאת, כי זאת מיועדת. היא לא חולצה 'ספייר' היא חולצה עם ציפייה לגאולה. והמשכנו ודיברנו על אח שבהפרש של יומיים החברותא שלו, הרב שמעון פראג, זצוק"ל, נפטר ככה פתאום, אמאל'ה. בלי להיות חולה. הוא עוד הספיק להגיד לשניאור בביקורים בבית החולים, שהמחלה נתנה לו 'זמן הכנה' לכניסה לעולם הבא, כי כשהרב פראג נפטר, הוא יצא מאיזה מקום ורק אמר, 'די, אין לי כוח', ונפל.. הם קבורים בסמיכות. כי חברותא כנראה, כזו של שנים וכזו של מסירות נפש, צריכה להמשיך גם בשמיים, גם בשמיים הם לומדים. וגלשנו עד שהגעתי לבני ברק עם סיפורים ודמעות ומחשבות על החיים ועל המתים. ועל האמצע בפנים.
אבל מכל המילים והלימוד, ריגשו אותי שני סיפורים שעשו לי מחשבות שעד עכשיו לא עוזבות.
"יש לנו בבית, ככה יצאנו", סיפרה לי ציבי, אמא של תמי, "כל מיני סגנונות. ההורים שלי מאז ומעולם, קיבלו את כולם. לא הייתה לנו, גם אחרי החתונה שום בעיה להיות מה שאנחנו רוצים. כל אח וכל אחות תפסו כיוון אחר. האח הזה שלי, שניאור, אני דומה לו גם חיצונית וגם פנימית, האח הזה התווה דרך, אני יודעת שבזכות הדבקות שלו בתורה, בזכות הקו שלו, הבנים שלי נראים כמו שהם נראים, הבית שלנו בית של תורה, הוא היה בשבילנו דוגמה".
והסיפור השני, שלא יוצא לי בזמזום מנגינה מהמחשבות הוא איך שאחרי שהמשפחה קמה מהשבעה והגיעה לקבר, אימא שקוברת את הבן שלה, אימא של שניאור, סיפרה לי ציבי על אימא שלה, שנשארה שם עוד בשקט, עוד זמן, עוד קצת זמן, ליד התלולית שעל הקבר, החזיקה בין אצבעותיה את העפר ושרה לילד שלה את שיר הערש איתו הייתה מרדימה את שניאור שלה, הילד הבכור, בעבר.
"שכב בני שכב במנוחה, על ידך יושבת אימך. זהו", אמרה אימא זינגרביץ, "הוא נרדם. לעולם".
