פסטיבל הסיגרים השנתי בקובה בוטל בעקבות הפסקות חשמל תכופות ומחסור בדלק ברחבי המדינה, בצל אמברגו הנפט שהטיל עליה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. יצרנית הטבק Habanos S.A הודיעה על דחיית הפסטיבל, אך בהצהרה לא הופיע מועד חלופי.
ציידי הנשמות: המיזם של קבוצת החילונים הפך את הגינה למסוכנת - מה באמת קורה בפארק מרום נווה?
"אני מסמנת עכשיו באדום את פארק מרום נווה, שלא ניפול בפח"- אפרת ברזל בטור אישי על התופעה המתרחבת בפארק מרום נווה הסמוך לעיר בני ברק – היא מתריעה מפני פעילות שבה חילונים מנסים ליצור שיח אידיאולוגי עם נערים ונערות חרדיים. כשמאחורי יוזמות הנראות תמימות, כמו השאלת ספרים או שיחות ידידותיות, עומד ניסיון חילון ילדינו
פארק מרום נווה רמת גן צילום: שאטרסטוק
נתרן ברמה גבוהה זה לא בריא, מסמנים לנו באדום, שנדע, שלא ניפול בפח לחץ הדם.
סוכר ברמה גבוהה? גם לא בריא, מסמנים לנו באדום, שנדע, שלא ניפול בפח סכרת סוג 2.
אני מסמנת עכשיו באדום מסוכן את הגינה הציבורית בשכונת מרום נווה ברמת גן.
אתם רוצים שנקרא לה פארק? אז קחו.
אני מסמנת עכשיו באדום את פארק מרום נווה, שלא ניפול בידי קבוצה מאורגנת הבנויה מבודדים בודדים, חלקם מתואמים ביניהם, כל אחד עושה את מיטב יכולתו, אנשים חילונים שסימנו את המקום כפוטנציאל לציד נשמות חרדיות. ראו הוזהרתם. תמשיכו ללכת לשם ולמלא כל גינה בחרדים הנפלאים שאנחנו, יש לי עוד כמה גינות רמת גניות להמליץ עליהן, כאלה ששופצו לאחרונה, באחת מהן יש גשרון אבנים מקסים עליו עמדו להצטלם הצייר ראובן רובין ואשתו, הגשרון שוקם, הנכדים שלי משוגעים על הגינה הזו, יש בה גם בריכת דגים נהדרת, פינות חמד, הם רצים הלוך חזור מצד לצד של הגשר, הם תושבי רמת גן בעצמם, מה לעשות שבני ברק מתרחבת? אין מילים שיספיקו להלל את עיריית רמת גן על ההשקעה וטוב הטעם בבחירת מעצבי הגנים וטיפוחם. שאפו. טוק טוק טוק, עיריית בני ברק? מה קורה עם גן העיר? מה קורה עם המים העומדים במקום שנקרא פעם מזקרה?
מה שאני ראיתי בגינת מרום נווה השבוע, עשה לי כזה כאב בטן, שאני מרגישה מחוייבת לספר את העניין ברבים. מחוייבת.
המקום החביב הזה, באופן טבעי, אהוב על המגזר שלנו, יפה שם. מטופח. אני זוכרת שאת הבכור שלנו הצלם לקח בערב בר המצווה, להצטלם שם עם הכובע והחליפה. גינה נפלאה. מזרקה שעובדת, ברווזים מתוקים, איזור פירות ההדר המסומן, השירותים הנקיים, אמת המים והמדשאות, המהדרין של המסעדות, בית המרקחת, סושי, קפה ומאפה. מה רע? האמת? נוח. ככה זה באיזורים נושקי אוכלוסיה חרדית, הגיוני שנבוא. צריך שנדע שלא כולם אוהבים אותנו. צריך להקפיד לאסוף לכלוך ושקיות במבה לפני שעוזבים, צריך שנדע שיש אנשים מסוכנים שמסתובבים בין הילדים שלנו, בין הבחורות שלנו, אלה ששלחנו רק לשמור על הקטנים לעשות עליהם בייביסטר. לאחרונה הבנתי שזו לא רק סכנה לקטנים תמימים וחלשים אלא גם לאבות ולאמהות צעירים נחמדים, כאלה מאיתנו שמכווננים על קירוב, כאלה שמשוחחים עם אחיהם החילונים בנסיון לעשות שלום. איזו מלכודת הם מטמינים שם האלה האלה שפגשתי במקרה. במקרה? כאלה שמאחורי החיוך המאוס שלהם, ונופת הצופים מסתתרת מלכודת אינטלקטואלית.
בפעם הראשונה שקרה לי מה שקרה לי בגינה הזאת, חשבתי שזה סתם, אבל אחרי מה שקרה השבוע, עשיתי אחד ועוד אחד, ועוד אחד, והבנתי את המגמה. לא הייתי צריכה לחשב כלום, פשוט שאלתי אותם, ובכנותם, הם ענו את האמת הרוגזת שלהם.
מדי פעם אני והילדים, אני והנכדים, הולכים לגינה הזאת. אני מטיילת עם העגלה, רודפת אחרי זאטוטים, בוהה. אוהבת.
זה התחיל מזה שראיתי לפני כמה חודשים, תוך כדי בהייה, אדם מבוגר יחסית שהסתובב בגינה, וברחבת המרכז המסחרי הצמוד, והתחיל לשוחח, בעיקר עם נערות, על המצב הפוליטי, קצת על התנדבות מול גיוס, קצת על ערכים כמו נתינה. קצת על היסטוריה. הוא חייך ונראה כמו סבא טוב. יודע לדבר כזה.
אני עמדתי מהצד עם בננה מעוכה ותאומים והאזנתי אגבית. רתחתי. איש זקן שנעמד מול אנשים תמימים והתחיל לנהל דיונים. לא, הוא לא נראה איזה משוגע שאפשר להתעלם ממנו, ולהגיד בלב, 'מסכן, משיגענא'. לא. היה ברור שיש כאן עסק עם אדם עם ראש על הכתפיים שהחליט שסתם לשבת בבית ולקטר כחילוני על המצב לא יזיז כאן כלום, אז אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד, יצא בהתנדבות להילחם על המדינה שלו. מי שיחלן נפש אחת, יתרום עולם ומלואו. הוא לא באמת השפיע על אף אחד, למרות זאת מצאתי את עצמי קוראת לשתי נערות דתיות שהוא עיכב לשיחה במשך זמן ארוך, שאלתי אותן אחרי, "אתם מבינות מה הוא מנסה לעשות, כן"?
אבל השבוע זה עבר את הגבול: ליד הנדנדות הציבו שתי דמויות שולחן מתקפל ועליו ספרות חילונית לילדים, נוער ומבוגרים. כאלה שהיו להם בבית. איך הולכת הטקטיקה? בעלי הבעסטה מחייכים, ניגשים אל אנשים בעיקר ילדים, נערים, וגם למבוגרים, ואומרים, "יש לנו כאן ספרייה בחינם", או משהו כזה בנוסח, "הנה קחו, זה לא עולה כסף, רק תנו לנו את הטלפון שלכם כדי שתוכלו להחזיר". העוברים, השבים, מחייכים על המיזם החינמי 'האנושי הנפלא', חלק מתקרבים אל השולחן ומדפדפים, הילדים הסקרנים שלנו מתחילים לקרוא, לוקחים ספר הצידה.
"פשי", התקרבתי לאחת הדמויות. "מעשי חסד, אה?" ותוך זמן קצר התבררה מטרתו של המיזם, "למה אתם בכל מקום בתל אביב מציעים לנו להצטרף למניין? אין גבר חילוני שלא חווה את זה", "למה אתם שמים דוכני תפילין?", "אז אתם מחזירים לנו?", אמרתי, "כן", הגיעה תשובה, ומשם לכאן דיון שבסופו שאלתי, אמרתי, והלכתי, "אתם ציידי נשמות, נכון?" "נכון". הם חייכו. היזהרו.
