"אנחנו נולדים עם חוחו": למה אנחנו תמיד חוזרים לנקודת ההתחלה?

נשיאת ההפכים הזו היא דבר מרתק, אם כי לפעמים מתיש. נשיאת ההפכים הזו מצריכה בתוך האנשים הפוגשים אותה בעולם החינוך הרבה רוחב לב וסבלנות. מהצד השני היא גורמת בנו הרבה יצירתיות והתפתחות אישית.

אסור להתבלבל. צריך להתרכז ולדעת לזהות באיזה שלב נמצאת הילדה הזאת:

בבוקר פגשתי בחורות חרדיות שהיו פעם הילדות הכי טובות בעולם, והפכו להיות הרבה פחות. איך אני בכיבוס מילים עדינות?

אחרי הצהריים של אותו יום פגשתי בחורות חילוניות, בית הספר לאומניות, הן גילו בעצמן את בורא העולמות, ילדות שהיו פעם הכי רחוקות מתורה וממצוות. איך אני באקלקטיות של חיבורים וקישוריות?

בלילה בחזור, תפסתי את הראש ולא כביטוי ציורי. אלא באמת. איך אנשים נעים עם החיים? שאלתי את עצמי, איך אלה שגדלו בבתים הכי טובים מבקשים החוצה ואלה שגדלו בבתים תל אביביים מבקשים גם הם, מחפשים משהו אחר. רוב ההורים של הנערות החילוניות שפגשתי, כועסים. כועסים על התורה, כועסים על הילדות, מחפשים את מי להאשים שככה הן יצאו שונות ומשונות, "את קולטת שהילדה שלי כל שישי ושבת בבית כנסת?".

ואני יודעת שהתנועה הזו משני הצדדים, זו טיבה: תנועה. ושהיא תלויה במשהו עמוק שנקרא נשמה. שיושבת בפנים ויודעת לעשות תהליכים בבני האדם שבתוכם היא גרה.

ואני מנסה להסביר את זה קודם כל לעצמי ואחר כך לכתוב. וזה קשה. וזה קל.

ואני מסתכלת על עצמי רגע במראה, כי אני קמה, ויושבת, ולוקחת לשתות, ואוכלת תפוח, העיקר לא להתקדם עם הטור הזה, כי הראש התפוס לי בין הידיים, יודע שיש משהו בפורים שהוא כל כך עמוק וכל כך קשור. וזה מבהיל.

למה? אני שואלת את עצמי, וכבר יודעת שיש לי קילומטרז' של כתיבה, למה תמיד סביב פורים אני כותבת על נשמות כשאני הכי לא מבינה בתחום הזה, גרוש.

אולי זה בגלל אותו רב צדיק שהסביר לי בתחילת התשובה שבפורים הנשמה מבקשת לפשוט ולא להתחבא מאחורי מסיכות.

אולי כי עוצמתו של היום הזה לתפילה דורש מאיתנו חיפוש ולא תחפושת, קצת כמו באלול שמביא לכיפורים של פורים, ואני רואה במראה על הראש שלי משהו לבן ששכחתי שהוא שם מרוב שהוא נוח. ודרכו, כמה מצחיק, מגיעה בי תשובה.

על הראש, כמטפחת של בית, יש לי "חוחו". חוחו הוא השם שהמציאה אחות של בעלי ל'שמיכי' או ל'שמאטע', או איך שנקרא לכל אובייקט מעבר שכולנו מכירים מעולם התינוקות והילדים. ה'חוחו' המקורי המשפחתי כאן, זהה אצל כולם, הוא חיתול מבד 'טטרה', מאה אחוז כותנה, כזה חיתול של פעם, כמו שעכשיו נהיה באופנה לעצב גם בחולצות, במצעים ובשאר הרצונות של המשווקים לשדר- נוחות. "עם חוחו מלחחים", ללחח זו הבהיה הזאת של הקטנים כשהם נרגעים עם מוצץ בפה וחוחו ביד. וחולמים.

בגלל שהנכדים משאירים פה מלא כאלה, חלק אני הופכת למגבות מטבח כי הם הכי שווים והכי סופגים והכי דקים, חלק מטרונספרים לסמרטוטים, וחלק, הופכים אצלי כבר מאז לפני הרבה שנים לכיסויי ראש נהדרים. הילדות הנשואות שלי בהתחלה צחקו עלי, "אמא? חוחו על הראש?", היום הן עושות ככה בבית בעצמן, הבנים מבקשים בנימוס שאני לא אצא עם חוחו מהבית כי מזהים אותי ולא נעים, ואני אומרת להם 'בסדר בסדר' ואם זה רק חלב או קפיצה קטנה לטמבור הקרוב, אני כן יוצאת עם חוחו על הראש.

חוחו הוא פריט ראשון, ואתה תחזור אליו. כך גם כל נשמה יהודית. חוחו הוא סמל מבחינתי ללובן וטוהר, ואמת, ותינוק ומסע. שתמיד יבקש חזרה.

אנחנו נולדים עם חוחו. חוחו זו התחלה. לכל הדיעות. ואז כשהחוחו יורד, יתחיל השימוש במסכות. הנשמה תתרחק אט אט מטהרתה. היא תעטה על עצמה צבעים ושיטות ואיפורים, פרסונות, ודרכי הגנה, כדי להישמר מבפנים, לשמור על עצמה.

ואלה שיבואו מבתים של תורה, לעולם לא באמת ירצו להיפרד מהנשמה. הם ירצו קצת לכעוס על בני אדם אחרים שהם פגשו במהלך החיים ולא הבינו אותם, ודיברו אליהם לא טוב מתוך המסכות של עצמם. וככה כל צד עם השנים העמיס עוד ועוד שכבות של צבע, קצת כמו לוחות מודעות ברחובות שרואים להם מהצד את כל השכבות וההודעות והמודעות והדבקים.

ואלה שיבואו מהחינוך האחר ישאלו גם שם, למה הסתרתם מאיתנו אמיתות של עם? וגם להם יענו כל מיני שיקולים של ציונות ובניה, ואלה יבואו מכאן ואלה מכאן, וכשכולם יגמרו לכעוס, ולחפש את העצמי מאחורי המסכות, יתגלה דבר נפלא. נראה לי שריבונו של עולם בשמיים יוריד אז דמעה.

יקרה, זה יקרה לכל אחד מאיתנו כמעט, בכל תחום של בנית אישיות:

'מודעא רבה לאורייתא', מודעה על לוח הלב. הרגע הזה שאתה חוזר ומגלה מתוך עצמך מרצונך החופשי והאמיתי, שיש לך נשמה ושהבקשה הכי עמוקה שלה זה לקיים את מה שהיא כבר קיבלה, את מה שממילא שלה, אבל הפעם מבחירה: התורה.

בדיוק כמו שכתבו, במגילה.

להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>>​​​​​​​

תגובות, הערות והארות ניתן לשלוח למייל: efrati41@gmail.com