מתחת לאף של אוגדת איו"ש: כלי רכב של פלסטינים שחולטו בידי הצבא במסגרת תיקי כספי טרור לצד "משטובות" נגנבו מבסיסי צה"ל באזור השומרון ונמכרו בחזרה לבעליהם המקוריים. המשטרה עצרה שני ישראלים תושבי השומרון בחשד למעורבות בפרשה אחד החשודים הוא גרר רכבים והשני משמש כפקח במועצה מקומית באזור השומרון (הלר)
שאלה אחת שהפכה לשיעור על רגש, בושה וריפוי וילדה ששינתה נקודת מבט / אפרת ברזל
“היא שאלה בעצם שאלה עמוקה מעולם הטיפול, מעולם הריפוי, מעולם הנפש… למה חשוב לחזור, למה כולם אומרים שחשוב לשהות, שחשוב לא לברוח מרגשות שמציקים, שמפחידים מה זה הסוד הזה שבהשרייה?” | אפרת ברזל בטור אישי על שחר, נערה שהכירה בקהילה בקיסריה, וסיפור אישי עם תובנות על הורות, אובדן וזיכרון
אילוסטרציה צילום: שאטרסטוק
אני חייבת את הטור הזה לשחר.
שחר, ילדה אהובה אחת, תדעי שאני לא שוכחת, גם אם עובר זמן.
את שחר הכרתי בהרצאה בקיסריה לפני שנים רבות, אולי קצת יותר מזה. שחר היתה נערה, בת בכורה למשפחה מבורכת בילדים, שאמא שלהם, אמא יפעת, פתע חלתה במחלה הקשה הזאת שאף אחד לא אוהב.
בקיסריה, לכל מי שלא יודע, יש קהילה מדהימה, חלקם בעלי תשובה ואחרים דתיים מבית שהתחזקו, אנשים שחיים חיי תורה של ממש, חלקם אפילו מסיעים ילדים וילדות במסירות נפש למוסדות מתאימים.
אמא של שחר, נפטרה בסוף. מאז עברו שנים ושחר כבר אמא בעצמה לילדים. דרך שחר הכרתי שכבה שלמה של בנות, חברות שלה, שמבינות שבעומק האהבה, מאחורי כל מה שנראה לאחרים בחוץ, יש משהו קדוש של בפנים,
יש סוד יהודי שהוא של כולנו, כוח גדול מאת בורא עולם, שכשילדה יהודייה בשקט של עצמה, יודעת להקשיב לו, שום דבר כבר לא יבלבל אותה.
בית יהודי בונים על יסודות של קדושה.
לפעמים, כשהייתי מתבוננת באלבום התמונות של אמא יפעת, כזה ששחר הביאה לי לראות, הייתי מרגישה את יפעת אומרת לי ממש בקולה, "אני כאן, אבל למעלה, אני הלכתי, כי ככה נקבע, אבל אתן, אימהות שכאן כן, תמשיכו לשמור על הילדים שלי, תהנו מהנכדים שלי, ספרו להם על סבתא שלא זכתה לראותם, תדברו אליהם אמיתות של עם". הרגשתי כמו מעין צו, צוואה. ילדות זקוקות לאימהות. אימהות זקוקות לדעת שהכל בסדר עם הילדים שלהם במהלך של דורות.
אחת השאלות ששחר שאלה אותי לפני כמה חודשים, בעקבות טור, כן גם בקיסריה קוראים אותנו, שחר שאלה לגבי מילה שמהווה יסוד, רעיון, שכתבתי בטור על נקיונות פסח. ציטטתי בטור הזה גברת שעזרה לי פעם בניקיון הבית ולימדה אותי 'רעיון ניקיון' מכונן: "הסוד של הניקיון", היא אמרה, "הוא בהשרייה". שחר שאלה כבר בזמן פרסום הטור ההוא, בפסח, שאלה של כל השנה.
היא שאלה בעצם שאלה עמוקה מעולם הטיפול, מעולם הריפוי, מעולם הנפש, עולם הגדילה, עולם הזוגיות, עולם ההורות, עולם הקשר המשפחתי, החברתי, עולם ההתפתחות, עולם האנושיות.
שאלה שנשאלת, או אולי הוראת המלצה שמומלצת, כמעט בכל שיטה המנסה לרפא, לעזור, לשפר מהלכים רגשיים אצל אנשים שיודעים להשתמש בעולמות הפנימיים והרוחניים שלהם כדי לחזק בית. בעיקר את בית של הנפש שלהם.
"תסבירי לי פעם", ביקשה שחר, "למה חשוב לחזור, למה כולם אומרים שחשוב לשהות, שחשוב לא לברוח מרגשות? כאלה שמציקים, שמפחידים, מה זה הסוד הזה שבהשרייה?".
שחר? שאלה מעולה.
בשבוע שעבר עמדתי מול משפחות עזר מציון בנופש בקיבוץ חפץ חיים, דיברנו סביב נושא חשוב אצל כולנו, בני האדם. הנושא שבעצם עליו כונס הכנס, יסוד אנושי שנקרא: בושה.
לכל רעיון ומחשבה יש עת תחת השמש. אני עומדת שם על הבמה ומדברת, ונזכרת בשחר. מחייכת ומנסה להסביר בקול רם מול הקהל בדיוק את מה שהילדה של יפעת שאלה. יש רגעים בהם ה' מזכה אותך בבהירות הסברית מול מצבים מסובכים. זהו מעין צומת אישיותי שממנו את פונה לחיים בהירים יותר.
"כשהיינו ילדים היינו קטנים ורכים, מפוחדים ושבריריים", אמרתי. חששנו שאם ידחו אותנו, או 'יאיינו' אותנו לשון 'אין', 'איון', או שיגידו עלינו או על מי מהמשפחה שלנו משהו שאינו תואם נורמליזציה חברתית או רגילות אנושית, לא יהיה לנו מקום. לא יהיה לנו מחסה, לא יהיה לנו בית, בטחון, לחזור אליו. לישון בו. אלו היו צרכים רגשיים מאוד לגיטימיים שלנו כילדים. מה עשינו? פיתחנו בגאוניותינו 'רעיון לפתרון'. 'דרך לשהות בה, בבטחון'. 'שיטה שהמצאנו', 'דרך הגנה', כדי להישמר מכל המפחיד הקיומי הזה, הרע.
תנו לי הכל, רק לא להרגיש בושה. כאב. עצב. פחד.
וזהו, המשכנו לחיות עם ההמצאות שלנו, האדירות. בחלוף הזמן גדלנו. גילינו עוד המון דרכים וכוחות, נזכרנו בעוד יכולות עצמיות שהסתרנו כדי להתפנות להשתמש בשיטות שלנו. הבנו לאן הלכנו כשהיה לנו קשה, מי עזר לנו, עזרו לנו? מה עשינו? איזו בדידות הרגשנו.
רק אם נשוב, כגדולים, ונבחן את הדרכים הישנות הנפלאות של עצמנו, מקסימים שכמונו, נוכל פתאום לראות ששביל הבריחה ומסתורי ההגנה, כבר יכולים להיות רחבים יותר, חכמים, מרגיעים באמת, ובוגרים יותר".
"שורש ש.ו.ב לשון 'לשוב'", יצא לי פתע על הבמה, "מבטל כריפוי את שורש ב.ו.ש, זה של הבושה".
שחר, את יודעת, יש שיקראו לזה 'פסיכואדיוקציה', בקשה ונתינה של הסבר התהליך שעושים בקליניקה. מה עומד מאחורי התהליך הטיפולי. היהודים יקראו לזה בתפילה מול ה', "יהיו לרצון אמרי פי, והגיון ליבי לפניך".
תמיד תשאלי ילדה שלי, כי הרעיון וההיגיון, כמו שכתבתי בחוברת ההדרכה שלי להורים "רוצו לחבק את הילדים שלכם", הרעיון של הילדה שהיינו וההיגיון של האמא שהפכנו להיות, תמיד יעניינו את אבא שבשמיים, זה שגם אז וגם עכשיו, רואה, כמה אנחנו ילדות שמשתדלות.
להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>>
תגובות, הערות והארות ניתן לשלוח למייל: efrati41@gmail.com
