שלום שטיין: התפקיד שהבטיח נתניהו לרב אברג׳ל תמורת הפרישה - תפקיד סגן שר, רק נציין שמי שאינו ח״כ לא יכול לכהן כסגן שר, נתניהו הבטיח לתקן את זה בחקיקה בכלל לא בטוח שנתניהו יוכל בכלל לקיים אותה
התופעה השקטה שהורסת כל חלקה טובה - ואיך יוצאים ממנה?
״פחדים, וחרדות, חסרים ומקומות נצרכים, לפעמים נראים כמו מפלצות רעות, אבל הם אלה שמזיזים קדימה את החיים״. אפרת ברזל בטור אישי על גדלותה של רחל אמנו, ההתמודדות עם פחדים ודאגות, תופעת צרות העין ואיך אפשר להפוך עיניים צרות לעיניים טובות
אילוסטרציה צילום: AI
בימים שרחל אמנו מתקרבת אלינו והקדושה של הטוב שלה עוטף אותנו, איזה יפה זה שבכל זמן, בהתקדם השנה, אנחנו נפגשים שוב ושוב עם אותם כוחות שיש בחג, ביורצייטים, באנשים הגדולים שהיו כאן לפנינו, בזכויות שלהם, בחוטים שתחנות החיים האלה מאפשרות לנו כיהודים לבחון בתוך עצמנו, עבור עולמנו הפנימי שלנו. לסדר, להשתמש, להבין, לגדול, לקחת. בימים האלה שרחל אמנו באה קרוב ושואלת מה שלום בניה ובנותיה יש כל כך הרבה דברים שאפשר לדבר עליהם בה, בנו.
הדמעות, הכמיהה, האהבה לילדים, שיתוף הרגשות בבית, "הבה לי בנים כי אם לא מתה אנוכי", הרצון לתת, לטפל, לקבל, התסכול כשאין, התפילה, הפירגון, הענווה, האחווה, הילדה שרואה משהו על אבא לבן הארמי שלה, ומבינה שהיא זו שתצטרך לפעול כאן למרות ובזכות מה שאבא עושה, ואיזה מרגיז זה. וכמה לא פייר.
ההתנעה, כמה כוח ושכל וסיעתה דשמייא רחל הפעילה דרך נתינת הסימנים והידיעה שכל זה והמסביב שלו, עוד שבע שנים, ועוד משהו שמקשה, ועוד עיכוב, הם, הם, אלה שייבנו בסופו של דבר את העם היהודי. ההמתנה. הסבלנות. ראיית התמונה הכוללת, הבכי לבורא עולם עד 'מנעי קולך מבכי', כי יש שכר, ילדה, לעמלך, את תראי, ישובו בנים לגבולם. יהיה בסדר. תסמכי עליי, די.
זה הזכיר לי את התרגיל הזה שלפעמים עושים כששואלים מה היית רוצה, עכשיו, כשאת ילדה גדולה, להגיד לילדה הקטנה שהיית, זו שדאגה, זו שפחדה, או מה היית רוצה בתור נשואה ותיקה להגיד לנשואה הטריה שהיית, או ליולדת הצעירה שלא ידעה איך מרגיעים את הצווחות של יצירת המופת הזאת שהיא קיבלה לגדל. כמה צמחת מתוך הנסיון? כמה למדת ממנו? בתרגיל הזה, הרבה, הרבה נשים מבוגרות שמסתכלות אחורה על החיים אומרות במפגשים, "הייתי רוצה להגיד לילדה הקטנה שהייתי, "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, את סתם פוחדת, את סותם דואגת, אמונה אמונה".
ואני לפעמים שואלת את עצמי בשקט, אחרי שאת יודעת כמה הילדות הגדולות האלה צודקות, וה' עוזר, והכל הסתדר, לא בהכרח כמו שאת רצית, אבל הנה, את פה, וגם זה חלק מהלימוד, שאת יכולה להיות ב"יישם לך שלום", גם כשמסתדר אחרת, השלום שלך לא תלוי רק במה שאת רצית, יש תוכנית אלוקית הגורמת בך יצירתיות יהודית מופלאה ואהובה שנשלחת ישירות על ידי יוצר האדם שיצר אותך. גם אם התוכנית הפתיעה. גם את הפתעת, לפעמים, אותו, עם הבחירה חופשית שהוא בעצמו נתן לך. וישב, וחיכה לך.
ואת שואלת את עצמך, מה? דאגנו סתם? ואת שואלת את עצמך, לאן הלכו כל האנרגיות של הפחד שפעל מתוכך, של העצב, של הדאגה, הלילות ללא השינה, לאן ממוחזר כל הדבר הזה, לאן זה עבר?
ואת עונה לעצמך, 'עכשיו את דואגת מהדאגות של העבר?' הן נמצאות אצל אנשים אחרים, הן עברו מעלה והלאה עם התפילות שלך, הם היו אלה שהניעו אותך. פחדים, וחרדות, חוסרים ומקומות נצרכים, לפעמים נראים כמו מפלצות רעות, אבל הם אלה שמזיזים קדימה את החיים ואת הלמידה, ואת ההתפתחות שמשמחת בסוף בעיקר, אותך.
ובהקשר הזה התבוננו השבוע, קבוצת נשים נפלאה, סדנה, על צרות עין. התבוננות עמוקה. בזכותה של גדלותה של רחל אמנו, והכוח הזה, של הצרות, שקיים לעיתים בכולנו.
מניחה כאן עובדות שעלו, ותודה לכל המשתתפות הגלויות והאמיצות, צרות העין ורבות הנחמה:
-צרות עין שונה מקנאה. אלה שני דברים שונים בפנים.
-צרות עין קשה יותר. מגמדת, תוקעת גם את המצר עיניו וגם את אלה שסביבו.
-היא מגיעה במקורה אצל מצר העיניים מפחד קיומי של עצמו.
-הוא לא יכול לשאת את הטוב שיש לאחרים כי הוא מקשר את זה למקום רעוע בחייו שלו. מקום קיומי מאיים ומפחיד.
-כל זה בא לידי ביטוי בין היתר בצורך לרוקן את האחר, בתחרות רעילה, בהערות עוקצניות, בהרס, גם של דברים רגשיים, מנטליים.
-למשל אם צר עין רואה שלמישהו אחר טוב, או רגוע, חומרית או רגשית, הוא לא יוכל לשאת זאת, גם הוא יחמיא או יחייך, יסתיר את תסכולו, הוא יעקוץ, רק קצת, כדי לפוצץ את בלון האושר של האחר.
-זה נותן למצר הרגשה טובה. אויש איזה אבסורד נורא.
-אנשים צרי עין לא מצליחים לקבל באמת אהבה. או מתנה. אין בהם יכולת לגדול או ללמוד על עצמם מפני שהם כל הזמן עסוקים באחר ובמיגונם מפני הטוב בחוץ. אין להם יכולת להקשיב באמת בריכוז לסיפור של האחר כי במשך כל זמן "ההקשבה" הם עסוקים בסיפור של עצמם, מול זה שמולם.
-כשהאחר מושפל או מוקטן, אז הם שבים להירגע.
-אין בהם יכולת להכיר תודה. כי תודה קשורה לקבלה של טוב מהאחר, ובעצם כך להודות שהייתי חסר.
כשצרי עין נרפאים, כן זה אפשרי, הם מרגישים כזאת שמחה פנימית וגדלות רוחנית, קירבה אלוקית, ורוחב אישיותי, "הרחב פיך, ואמלהו", כשעיניים צרות הופכות לעיניים טובות, רחבות. מפרגנות. צר העין המסכן הוא הראשון שמרוויח. אחר כך, גם סובביו.
