עמית סגל: בנט דרך המנכ״לית שלו מבהיר: לאיזנקוט - זו תהיה ממשלה ציונית (לא משוכנע שהקמה בקולות הערבים תואמת זאת) לליברמן - מהפכת משרתים ולשניהם - שתיקה אין פירושה הסכמה
בחירות בחיים: מה מביא עיתונאית חילונית מתל אביב להצביע למפלגה חרדית?
"אמא שלכם?! אמא תמיד הצביעה ג', גם כשהייתה חילונית בתל-אביב" – אפרת ברזל חוזרת לבחירות הראשונות שבהן הצביעה ג׳, למרות שחיה אז בתל אביב וניהלה אורח חיים חילוני. בטור אישי היא משתפת בתובנות שגיבשה לאורך השנים על מסע החיים, החיפוש אחר דרך עצמאית וההתפכחות מהאשליה שבחוץ נמצא משהו טוב יותר
חרדי מצביע ביום הבחירות צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
נכון, אני אמרתי את זה והרבה ביקשו הסבר. אולי זו באמת עובדה שדורשת כזה.
ביום הבחירות יצאתי מהקלפי, אחרי שהכנסתי ג' בגאווה למעטפה, חיכינו בתור, נכנסנו, יצאנו, עוד ילד ועוד אחד, ועוד בחור ישיבה, ועוד עריק ועוד אחד, אמרנו שלום לרותי השכנה שבדיוק במקרה גם באה להצביע, ואז כשסיימנו וחזרנו כגדוד עברי כולנו יחד הביתה, חרדים זה הרבה אנשים, מה לעשות, בעלי אמר, ותודה בעלי שהזכרת לי, בעלי אמר בקול רם מול הילדים, אני אחר כך המשכתי ואמרתי את זה בקול רם מול כל העולם, "אמא שלכם?! אמא תמיד הצביעה ג', גם כשהייתה חילונית בתל-אביב".
והרבה אנשים שאלו אותי בחזרה, "באמת? למה?". "מה זה היה מה שעכשיו אמרת? זאת בדיחה? או מה?", "זה לא באמת, זה סתם, נכון? אה זה באמת? אבל למה?".
לא כל שאלות ה"למות = lamot" במקרה הזה דומות. הן נעות בין "את נורמלית? מה יש לך מחברי הכנסת החרדים האלה?", ועד "את? את? תל-אביב? אז? לא מתאים לך",
אני זוכרת את הבחירות האלה, בחירות 96, הייתי אמא צעירה לתינוק בכור. גרנו ברחוב בזל בתל-אביב, אחות ותיקה בשם טרודה, סגול בד'לת, ייקית, ברור, טרודה תפקדה כ - 'אחות לילה' שבאה לעזור לנו עם הבייבי. כבר אז היא הייתה בת שמונים ושש. גם בבעלי היא טיפלה כשהביאו אותו תינוק הביתה מאסותא. טרודה לימדה אותנו להכין מטרנה, לימדה איך לוקחים סכין ומיישרים לגובה אפס את חול האבקה בכף המדידה. ה' יעזור לי אם היא רואה, בטח מתהפכת בקברה, איך מאז נראית אצלי כף מדידה. סכין? גג נותנת יישור בדופן הפנימי של הקרטון, וגם זה כלל לא בטוח.
שמנו את התינוק בעגלה וצעדנו אל הקלפי בשדרות נורדאו בתל-אביב, מרכז קהילתי 'מגיד'.
בעלי הצביע לטומי לפיד. ואני? ג'.
בטח היחידה.
למה אז?
בעבודתי העיתונאית של אז, הייתי הולכת פעם בשבוע לכנסת, להשיג חומרים כדי לכתוב עליהם טורים, לא טורים פוליטיים, ממש לא. אולי אפשר לקרוא לטורים שכתבתי אז בפוליטקלי קורקט טורים אנושיים? פיקנטיים? הייתי נוסעת לכנסת, מחזקת קשרים עם מקורות, מייצרת רעיונות וראיונות, מביאה חומרים צהובים למדור "סתם", אותו כתבתי, כך הוא היה נקרא ויש שבחיבה קראו לו 'סתמי'. כי זה מה שהוא בדיוק היה, למרות שמבחינת אחוזי קריאה הוא היה הכי נקרא. איזה תיקון זה לכתוב את כור הברזל. תשובת המשקל.
הייתי עוברת, מקשיבה מה מדברים חברי הכנסת במזנון הבשרי, אחר כך מה אומרים בחלבי, מתגנבת אל המסדרונות כדי לשמוע פירורי סוציולוגיה אנושיים ודלים. מבינה כמה כולם, לא משנה אם הם מכאן או משם, עשויים מאותו חומר.
"ג'", בלי להבין הרבה, הייתה אז, בשבילי כנראה, אם אני מנסה לנתח עכשיו, בטחון של 'לא רק פוליטיקה ומשחק כמו אצל המפלגות כולן', אלא אנשים שישמרו על הדבר הזה בעם, היקר מכולם, זה שעוד לא ידעתי איך הוא נראה, אפילו לא ידעתי שקוראים לו אמונה, הרגשתי במצפון מאחורי הפרגוד כשאת לבד, איך אלוקים רואה אותך. בגן הילדים שפגשתי במזנון, באינטריגות, ובחוסר ההבדל, אמרתי שלאלה, לפחות, יש קדושה אחרת, נוספת. יש גב.
היום? בשביל לנתח את עצמי באמת? זאת אולי אותה ההצבעה אבל סיבה נוספת לגמרי.
בשביל להסביר בצורה הכי יעילה אני מחלצת מתוך ג'וזף קמפבל את "מסע הגיבור".
מסע הגיבור הוא שם קוד עלילתי שמתאר את כל הסיפורים האישיים שלנו בחיים. אלה שנחווה, ואלה שחווינו, אלה שחשבנו ואלה שסיפרנו לאחרים ולעצמנו, אלה שייבנו אותנו ואלה שיהרסו, דחיות, קבלות, כעסים, בשלבים די קבועים, הקיימים באנשים הגדלים עם החיים.
חשוב לדעת את החומר הזה, בטח בהקשר בחירות. בחירות לכנסת ובחירות אחרות. חשוב לנתח את מסע הגיבור של עצמנו. חשוב לדעת כשאנחנו מדברים עם אדם או שומעים ממנו דיעה, איפה הוא נמצא על ציר המסע. מסע הגיבור אומר שכל אדם מגיע אל השלב הזה שבו יסתכל על המקום ממנו הוא הגיע, המקום שבו הוא נולד, ויצא למסע. זה שנקרא: חיים. בשלב הראשון, גיל הנעורים כזה, כולנו נצטרך להתנער, לפתח את האישיות שלנו, נסתכל, גם אם לא נגיד בקול רם, נסתכל בעין מבקרת, יש כאלה שוויצרים שיסתכלו אפילו בעין מזלזלת, על המקום ממנו באנו. נרגיש שזה אמנם קצת מפחיד, אבל נרגיש שיש לנו כוח, צעירים, מה, לעשות יותר טוב מהדור הקודם, שיש אלטרנטיבה נאורה יותר. ונצא אל המסע. חוששים, אך בטוחים שנציל את העולם, שנהיה יותר טובים. זה בדיוק יהיה הפירוש של "לצאת מאזורי הנוחות המוכרים", להסתכן, גם במחיר שלא יאהבו אותי במקום הקודם, נרצה להילחם, לשפר, רוצים את סוף הסיפור של הגיבורים שהם כולנו?
סוף מסע הגיבור הוא תמיד החזרה הביתה. קצת כמו הנשמה. הרגע הזה שבו מבינים, כן, זה גם תלוי גיל וניסיון חיים, שכל מי שחשבנו שנמצא אצלו אחרות משופרת? שכל מה שחשבנו שאנחנו יכולים אחרת? נבין שכולם מאכזבים וכולם אותו הדבר, ושדווקא בבית שלי, מהמקום ממנו יצאתי ידעו דבר נכון או שניים. הגיבור חוזר אל ביתו, מעריך, אוהב, חוזר אמנם טיפה אחר, עם תוספות שאגר במסע שלו.
זה מה שקורה עכשיו לא רק ליחידים בעם פה ושם, אחרי שנים של השכלה וסימומי ידע, רצון לחשוב ולהיות כמו כל הגויים, מתוך חוסר בטחון וטראומות קולקטיביות של דחיה בגולה, נסיון למצוא חן וחנופה, פתאום יש אומץ ואפילו דרישה, לשכבות רבות באוכלוסייה להגיד בקול רם, "רגע, היהדות ממנה באתי, היא הרבה יותר ממה שחשבתי", "סבא שלי ידע משהו יציב ונכון". כשכבר באמת יש כוח וחכמה רוחבית, אנשים אמיתיים מבינים שאין כלום מבטיח בשדות אחרים, שינוי מבורך עושים דווקא דרך בתים גדולים וחזקים.
