למה זה שבקונוטציה המיידית לל"ג בעומר יש לי רק מחשבה על האחד הזה שכשאוספים קרשים למדורה הוא לא באמת סוחב אלא רק עושה את עצמו.

בתור ילדה שהיתה מתאמצת להיות בסדר כל הזמן, ושהכל ילך כמו שצריך, לא הרבה השתנה מאז אגב,

זה תמיד הרגיז אותי, איך יש להם אומץ לעשות כאילו ולהנות מהקרטושק'ס של האחרים כמו כולם. הם אלה שהיו מוסיפים עוד קיסם למדורה, באמת קיסם (בלי דימויים עכשיו) קיסם, לשון חתיכת עץ  בקוטן של בוטן, לא עשו דבר, כן עשו הרבה רעש.

איזה יום התפתח כאן דיון על מאמץ מול הצלחה ועל נהמא דכיסופא.

לא יודעת, אני גדלתי עם מסר ברור: תלמדי, תשקדי, תצליחי. אין קיצורי דרך. זו הנוסחה ואין אחרת. קו ברור. לקבל ציון טוב במבחן בלי להתאמץ עליו, זו לא היתה אצלנו 'הרואיות' כזו גדולה.

פוקס, מזל, הלך לך, יופי, אבל אל תלמדי מזה כלום כשיטת חיים. מסתבר שלא אצל כולם זה ככה. לא בכל בית מתקיימת הילולת הרעיון הזה. וזה בסדר.

מי אנחנו שנחנך את כל העולם, למרות שהילדים שלי חושבים שלקחתי על עצמי משרת מחנכת כזו, ושיום אחד, לפי כמות ההערות שאני יכולה לרסס ברחוב, הם טוענים שיום אחד מישהו עוד ייתן לי סתירה מעצבים.

השבוע נעצרתי בבני ברק ליד ילד חיידר טהור, כיתה ב' כזה, שישב וחיכה, לא יודעת למי, על שפת  המדרכה עם הרגליים על הכביש.

עצרתי לידו, ירדתי לגובה שלו, חייכתי כדי שלא יבהל, ואמרתי לו, "מתוק, אתה יודע שאתה יושב בצורה מסוכנת, פעם כשהייתי קטנה הכרתי ילד שישב בצורה דומה, ומשאית, שלא ראתה אותו, כי הנהג היה גבוה על ההגה, והילד היה נמוך ויושב בצד, עלתה לו על שתי הרגליים, והוא נשאר נכה לכל חייו.

אתה כזה ילד חמוד, אני לא רוצה בכלל לחשוב מה יכול לקרות", והוא חייך אלי בחזרה, כמו שמחייכים לאמהות מבוגרות, ועלה מיד לחכות במקום אחר, "בכלל כדאי שתמיד תחכה על המדרכה ליד הגדר, כמה שיותר פנימה רחוק מהכביש, רחוק מהמכוניות השועטות"

האמת שסתם המצאתי לו את הסיפור על הילד שהכרתי, אבל חסכתי ממנו סיפור זוועתי אמיתי אחר, על חבר של ההורים שלי שבאמסטרדם של שנות השבעים, עלתה עליו בטיול חשמלית וכרתה לו את שתי הרגליים עד למעלה, ולי זה הספיק לכל החיים כדי להיזהר ולהזהיר.

החבר הזה, אני לא אשכח את זה, חזר לארץ חצי בן אדם, ובתור ילדה שאלתי את אבא ואמא אם אבי, הוא אותו אבי, גם עכשיו, בלי הרגליים, איש שהוא רק עד המתניים. לימים כשגדלתי וחזרתי בתשובה, והתעניינתי איפה בגוף נמצאת הנשמה, שוב נזכרתי בסיפור הנוראי הזה, סביב השאלה, מי אנחנו,  מה הוא באמת האדם, מי זו אני, נשמה שנתת בי, וכמה הגוף חשוב אבל בטח זו הפועמת בו, עוד יותר.

היום אני כבר הרבה פחות עסוקה במי שלא סוחב או זה שעושה את עצמו. זה ענין שלו.

בטח אחרי ל"ב ימים של ספירה, מי שאינו סוחב את  ספירת סיפור חייו ולא עובד אותו בעבודה פנימית, הוא המפסידן הלאומי של עצמו.

אף אחד לא יסחוב אותו במקומו.

אם בל"ג בעומר, החל המן לרדת, וכל אחד קיבל משם במדויק את כמות העומר שלו, אף קרטושקה של משהו אחר לא יחכה לו.

הרחמן כבר החזיר לנו את עבודת בית הלב של עצמנו, המשרה פנויה, וכן, יש קרשים ששוקלים יותר, אבל עדיין צריך לסחוב אותם