לא אני כותבת את המילים האלה. הטקסט כותב את עצמו. אני לא לוקחת אחריות עליו. לא הפעם. אני לא יודעת מה להגיד. לי אין מילים. מילים אמורות לתאר מציאות.

מילים אמורות להסביר הרגשה. מילים מצמצמות את חוסר האונים שלנו, מנסות להכניס לצלילים מוכרים בלגן אל תוך התודעה המסודרת שלנו, לתייג את  כל מה  שאנחנו לא מבינים, אבל גם הן, לא מצליחות לעשות עבורי את השירות הזה עכשיו.

איפה אתן כשצריכים אתכן.

מליל שישי הנורא ההוא של לפני שבוע רובצת עלי אנדרלמוסיה מחשבתית, של חוסר יכולת  לעשות סדר, של חוסר יכולת לקלוט מציאות שגדולה אלף מידות על כולנו, של אירועי אקסטרים, של קיצוניות בלתי נתפסת.

הקורונה, גם היא חלק מהדור בתוך הסיפור הזה, רק שהעברנו דף בספר.

גם היא הייתה מהמדף של המדע הבדיוני, רק איכשהו התרגלנו לסדרה, ובפרק "המגיפה ואנחנו", המשכנו.

באסון הזה, הכל יש בו כדי להיות בלתי נתפס, כל 'תפאורת הנתונים'.

הזמן, הל"ג, המקום, האנשים הכי טובים, הילדים, ידידיה חיות ילד צדיק לברכה, שנכנס לי ללב עם המבט הזה בעיניים, הוא לא עוזב אותי.

ההר הגבוה של המדינה עם האוויר הדק והקריר שיש לו להציע מול החנק והצעקות שלאט לאט פסקו כשנגמר הכח לנשום.

מה זה הקטבים האלה. איך אפשר לגור ביניהם. האם מישהו דובר השפה יכול לתרגם בבקשה.

באותו בוקר חמישי אני נוסעת לראיין במערה של רבי שמעון בפקיעין, נשים שמגיעות עם התינוקות שלהן, שרה חיון מבני ברק, שירה שטיינר מיסוד המעלה, ועוד נשים שזכו לשידוך אחרי שנים, ניסים, ניסים,

עם תינוקות בידיים שקוראים להם שמעון, כי אחרי שש שנות המתנה, ושבע שנות ציפייה, אח של שרה הציע שהוא יתפלל אצל רבי שמעון, ושמעון הקטן בידיים שלה, שמעון אמיתי, עם הרגליים הקטנות שלו, שגם ברית מילה הוא זכה שיעשו לו בציון. אנחנו יושבות מחוץ למערה במקום בו התגלו סודות התורה, מלאות הוד של הודיה,

איך אנחנו אמורים להכיל את כל הקטבים בסיפור.

והלילה מתחיל, ואני מתעוררת לקראת אחת מרחש של יתוש, ורואה את בעלי במקום לישון בטלפון, ואני שואלת אותו, למה בלילה אתה בטלפון,  תן למח לנוח, תישן, והוא אומר לי, "קרה אסון, אין לתאר את גודל האסון, קרה אסון" ומי יכול משם לישון.

ואני מדמיינת כל הלילה ההוא את עזרת הנשים,

אלה שבבית, בביתר, בגבעת שמואל, בבית שמש, בבני ברק, בירושלים,  כשהכל לא ברור, נשים שיודעות שהבעל נסע, שהילדים נסעו, והטלפונים שמצלצלים בתוך שקי חוסר האונים האלה חונקים את הלב של הנשים שכל כך אוהבות וכל כך דואגות,

השמיים שהציצו לי מתוך ענפיו של עץ החרוב ההוא, מחוץ למערה בו ישבתי רק לפני כמה שעות  בפקיעין, השמיים התכולים, שהיו כל כך יפים  אבל ידעו כבר, חכו חכו, עוד כמה שעות, תתכוננו, זה לא יהיה קל.

ואני רגע חיה בתוך האמהות והאחיות והרעיות, קבוצת נשים שלא מכירה אחת את השניה, אבל תיכף משהו משותף יחבר בינהן, בפרק הכי מדומיין בעולם,

ולרגע חיה בתוך המעבר הצר, המסדרון, הטרקלין, ברגעים המפחידים האלה, הפעם  אצל עזרת הגברים  של חוסר באוויר, של הבנה של סוף, של מה מרגישים באותם רגעים ואיזה פחד אלוקים, ככה זה למות?

ומי צועק מתוך הדחק 'אבא', ומי צועק  'אמא', ואיך תוך דקות הם  יודעים יותר מאיתנו.  איך תוך דקות, הם כבר יודעים מה זה המעבר  לעולם האחר, ומה מרגישים, ואיך כאן נראה משם, ואיך הם נבחרו ואי אפשר לדבר איתם ולחלוק את החוויה. האנשים הכי טובים והכי אהובים והכי קרובים.

ואי אפשר לשאול אותם מה קרה מתוק שלי, ואיך זה התחיל, ואין יותר 'תן חיבוק ילד', כמה דאגתי לך, הייתה לי הרגשה רעה. ידעתי.

וכל החברות החילוניות שלי ששוב מתקשרות, "אתם בסדר?" והתשובות המטופשות שלחלק מהן עניתי,

בדקות האלה שאת בודקת האם זו  סולידריות או התרסה, אחדות של עם או שהכל יישאר אותו דבר. והבישולים העצובים לשבת הזו.

לסירים שהיו כבדים לי בזרועות יותר מכל שבת אחרת, כי כשעצוב אז כבד. והסירים מלאים עפר ודמעות, ואין מוסיקה ברקע לא כי אסור, אלא כי עצוב.

והאיש הזה שמדביק ביום ראשון בבוקר מודעות אבל על הלוח ליד המעדנייה של גור, מוציא מדלי אחד גליונות מגולגלים מיישר ביד ימין,  ודוחף  ביד שמאל לדלי השני שמלא בדבק נוזלי, דוחף מקל שבסופו מברשת ובמרץ מדביק עוד מודעת אבל ועוד אחת עליה, שמכסה קצת, כי אין מקום על הלוח, וכל הילדים החיים את הדרך של הבוקר החדש, עם הכריך הטרי בתיק, נעצרים סביבו ומסתכלים על מיומנות החיים והמתים.

ואני פותחת  את יתד נאמן ומסתכלת על התמונות של ילדים והורים ובעלים ואחים שכל כך דומים לחיים של כולנו, שמכירים את המעדנייה של גור, ואת לוח המודעות הזה, ואת החיים היהודיים האלה, ושומעת את אבא של ידידיה חיות ילד צדיק לברכה אומר את הדבר הזה ששבר אותי לגמרי,

"ידידיה, לא ידענו להעריך איזה ילד יש לנו", הילד הצדיק הזה, שנרדם עם הנגן כדי לסכם עוד שיעור בשלוש בלילה, כדי להתקבל לישיבה, שלומד עכשיו, מתוק אחד, שכל כך השתדל, לומד על הספסל ליד רבי שמעון, ורבי אלעזר.

חבקו את הילדים שלכם. העריכו אותם. דמעות  של כולנו מונחים על לוחות של לבבות שנשארו כאן- לבכות.