החוט שיזרים קדושה ושלא נישאר רק עם עוגת גבינה // טורה של אפרת ברזל

התורה באה מצדה במתן, בצד השני יושבות אנחנו, איך אנו מקבלות את התורה, איך כל שנה אנחנו הבנות, מתבקשות להקשיב לעצמנו בצורה אחרת כדי לדעת בדיוק, איזו חוט של קשר מדויק עבורנו במתן הזה, של השנה הזאת, איזה חוט יזרים קדושה ולא נישאר רק עם עוגת גבינה // טורה של אפרת ברזל

חינוך ומשפחה13.5.2021 | 12:41

ספר וקפה צילום: pixabay

אני חושבת על היחסים שלי עם התורה ואני חושבת שאני אוהבת אותם. שריר האמונה הינו שריר מופשט שאנחנו לחלוטין תלויים בו.

לפעמים, בהדלקת נרות אני חושבת על כל הנשים שפגשתי באותו שבוע ועל האמונה שגרה בתוכן.

יש כאלה רחוקות, שכשאני ניצבת בפניהן עם כל ה 'בני ברק' שלי, נאלמות ופוחדות, שואלות אותי "עד לשם הלכת?, אל החרדים האלה?"

ואני, שמכירה את 'החרדים האלה', מחייכת אליהן ושואלת למה הפלורליזם הנאור וקבלת האחר שאתם סימנתם כיעד, נגמרים למראה 'החרדי הזה', ומבינה שכוחות חורב וסיני, במשמעות חורבן ושנאה, נוכחים אצל חלק מאחינו היהודים, כי כשהחיים נהיים דומים לחיים שחיים הגויים, לווים מהם גם את מה לשנוא. גם את מה להחריב.

אני חושבת גם, על נשים אחרות, אחרות לגמרי, שנראות רחוקות, שנראות שכדי לפתח את שריר האמונה יצטרכו להירשם לשיעורי ספורט ב "שר פיטנס", של הנשמה, אבל בתוכן  גרה אמונה כל כך גדולה שאפילו  המחנכת של הבת שלי היתה מסתנוורת מהאמונה שלהן.

טיפה כוון כלים של חיים אל מצוות ה' שיילכו שלובי זרועות עם האמונה החזקה הזו, ואנחנו שם. עם סגולה.

וכן, גם נשים מזן אחר, שנראות בחוץ הכי צדיקות אבל משהו התקלקל שם בתוכן והן מבקשות שוב להרגיש את התמימות האמונית הזו שהגננת צילה נטעה בהן והלכה. לאן?

אני אוהבת את היחסים שיש לי עם התורה. גם אם השנים נותנים בי התבגרות של תובנה ושל בנית בית, שמקבל, כמו עולמו של ה', שינויים  בכל עת. התורה נשארת תורה.

אהובה. קבועה. מתוות דרך. עליה אני חושבת בחג הזה שנותן אותה.

אורית הציעה שנשב שלושתינו, היא, רחלי ואני, שלוש חברות, למפגש בנות שלא עשינו אף פעם.  בוקר, סלט, עוגה,  קפה ושיח של כנות נשית פשוטה.

נהננו. ממש. ראינו שתשעת הקבין אכן נשארו שלנו, מהבוקר ועד הצהריים. תיכף שבועות, לכל אחת מאיתנו הצטרפות העומר תיכף מגיעה לחמישים, אנחנו צריכות להתכונן, לא כדאי לנו שזה ישאר עוגת גבינה, פירורים ופשטידת ברוקולי.

אני מעבירה לכאן את מילותיה של רחלי ראובן, חברתי האהובה. הכנה נעימה.

"כל אישה צריכה לעשות לה בתוכה, רות כזו, שלא תעזוב אותה לעולם ושתתמסר לה עד כלות. כל אישה צריכה להפרות בה זרעי אמונה שיעמדו איתנים גם כשהלב שלה מחליק במדרגות, שתדע לומר לה בכל עת ברוכה את בתי אשת חיל, אשת חיל את! ותדע לומר לה בכל עת היטבת חסדך עמי עמך עמי ואלוקייך אלוקי.

תמיד תמיד צריכה אישה שתשב בתוכה רות אחת כזו שלא תיתן לה להפריד אותה מעצמה,

שתדע לומר לה בכל עת – ברוכה את בתי. כל אישה צריכה לעשות לה רות וראות ורעות עם נפשה ולבוא בקרבה בנעמי - נועם ובעדינות לה".

מי שצריכה להוריד דמעה בזויות העיניים מאהבת ה' שיש בה בתפילה, אז שתדע, שלשיר הזה יש גם מנגינה.

בחדרי חרדים

שתף כתבה זו