המשימה - לחתוך את הדף: איך את היית חותכת?

להיות כמו כולם או להיות מיוחדת זה הולך ביחד, אולי זה תלוי באיזו מידה. להסתכל על עצמנו כמישהו זר ולדבר עלינו, עליו. זה יכול להיות מרתק. אם לרכל אז כבר על עצמנו / טורה שלח אפרת ברזל

חינוך ומשפחה2.7.2021 | 13:27

דף לבן צילום: Pexels

"אז תספרי לי קצת עליה", היא ביקשה ממני,

"על מי?" שאלתי,

"על אפרת, ספרי לי קצת על אפרת, דברי עליה בגוף שלישי, כאילו היא לא את, כאילו היא מישהי אחרת שאנחנו מדברות עליה עכשיו, כאילו היא מישהו זר, תסבירי לי עליה, תגידי אפרת אוהבת ככה וככה, והיא כזו, דברי עליה"

הרעיון היה נשמע נפלא, יחסי קירבה וריחוק עם הדמות של עצמך, לספר עליך למישהי אחרת, תרגיל חביב וידוע לעשיה פנימית ולבנייה אישיותית,

מי זו הנשמונת הזו שגרה בתוכך, מי התבגרת להיות, איך ממבט חיצוני אנחנו מדברות על עצמנו, על הכאבים שלנו, ודרכי ההתנהגות שלנו, הצרכים שלנו והדרכים בהן ביקשנו למלא אותם, הביקורת העצמית שלנו על ההיא הזאת שהיא את, בצד החיבוק הענק שאת רוצה לתת לה. מתוקה אחת שלך.

לא אהבתי את  התרגיל, ניסיתי כמה פעמים לדבר עליה, על האפרת הזאת בגוף שלישי, לספר עליה למישהי אחרת, ולא הלך לי. תמיד התחלתי כמה משפטים ונטשתי את המשימה.

כל כמה דקות חזרתי אל עצמי בגוף ראשון ואמרתי לעצמי, 'מה, מה אני אדבר עליה זאתי בגוף שלישי, אני מכירה אותה, אני מכירה את התרגילים האלה, אני יודעת להנות מהם, אני יודעת גם לסבול מהם, אני יודעת גם לדעת שאם אני סובלת מהם ולא רוצה לבצעם, אפשר יותר מכל לבדוק למה ולמצוא בלא רוצה הזה, עוד הבנות ופרטים שאפשר יהיה ללמוד מהם.

וככה חזרתי כל פעם. ממנה אלי. מעליה אל עצמי.

באופן מסוים הייתי גאה בה.

כל פעם כשחשבתי על המאבקים שהיא התמודדה מולם השתמשתי במילים 'התאמצה נורא',

'השתדלה מאוד', 'רצתה שיבינו אותה, אבל מצד שני, גם לא היה לה איכפת שלא מבינים אותה',

בדיוק כמו היום. כמו שיש כאלה שלא מבינות את מה שהיא כותבת, מבינה שקשה להן כשיש בלגן על הדף. מבינה כמה הן צריכות את המבנה הקבוע של אזורי הבטחון הקריאתיים שלהן, ואיך הן מרגישות כשמישהי עושה להן סלט. לא פייר. מה קורה להן כשלא מניחים להן בכפית את סדר הדברים, האם הן מתעצבנות והולכות?

הנה, אני עומדת לעשות את זה עכשיו שוב, ונראה מה יקרה, מי הולכת. ומי נשארת.

אני רוצה להסביר את זה דרך תרגיל ישן אחר בלימודי נפש, תרגיל, בו התבקשנו בשלב הראשון לחתוך דף לבן פשוט שחילקו לנו.

כולן, ללא יוצאת מן הכלל, חתכו אותו לחצי. חלק לחצי באורך. חלק לחצי ברוחב.

אחת הסתכלה על השניה. כי אסור היה לדבר בזמן התרגיל. ותהתה בליבה, "האם לזה המורה התכוונה? האם אני בסדר בחיתוך הדף?" וכבר בשלב הזה יצאו כל כך הרבה ידיעות על עצמך.

האם את חותכת כמו כולן, האם את רוצה להיות בסדר, רוצה להיות יצירתית או קונפורמיסטית למערכת, אולי תחתכי באלכסון ותצאי שונה לגמרי?

אנחנו רוצות להיות שייכות אבל גם רוצות להיות אנחנו. גם אם זה שונה. וכן, זה ממש יכול ללכת ביחד. החברה שומרת עליך ואת מקשטת אותה ומגוונת לה, והדיאדה משותפת, אנושית ונעימה.

ואז המורה דיברה, "לא חייבים לחתוך דווקא לחצי, שימו לב בנות, זאת לא היתה כלל ההוראה, מישהי שמעה שאמרתי לחתוך לחצי, או שאמרתי 'נא לחתוך את הדף הלבן לשני חלקים'. גם על זה נדבר, על למה כולן חתכו לשני חלקים שווים". ושתקה שוב.

ואז כולנו מההתחלה. חתכנו.

בידיים, לא היו מספריים. וטוב שכך. חיתוכי בערך. חיתוכים לא מדוייקים ומפתיעים כמו שהחיים לפעמים מחייבים. כמו שטקסט לפעמים זורם אחרת.

אחת חתכה פינה, ואחת עקום איך שיצא, לאחת יצאה אוזן, לאחת חצי עיגול, ואז המורה ביקשה שננסה לחבר את החלק החתוך שלנו, לא משנה איזה גודל הוא, לחלקי הדפים שנותרו  אצל שאר הבנות בסבב, ושנסביר. במילים. את החיבורים. את הניתוקים. שלנו. לאחרים.

היום כשאני מסתכלת על ההיא, אפרת, איך שהיא ניסתה להתחבר עם החלק הקטן שלה לכל מיני בנות שבכלל  לא היה אפשר,  והאמת, גם לא היה צורך, אני מבינה, בגוף ראשון, זה שכותב עכשיו על המקלדת, שלא כולן צריכות להתחבר לכולן, יש שישים ריבו אותיות לתורה, את יכולה להיות את גם אם את לא הטעם של האחרת. הדבר היחיד שאני תמיד מבקשת שיישאר בי לעולם זה החיבור הפרטי  והסודי לאלוקים,

הוא כבר את הכל מבין.

בחדרי חרדים

שתף כתבה זו