בושות: קבעה הרצאה נוספת ושכחה מהאחרת - מה היית עושה?

התבוננות על הבושות של עצמנו. מה הכי לא היית רוצה שיגידו עליך, ומה קורה לך כשכבר כן אומרים | "איפה את אפרת, קהל שלם מחכה לך בירושלים", "אני בהרצאה בזכרון, לא קבענו למחר?", "לא, קבענו להיום" | אומרים שהבושות ממרקות שם למעלה, אבל מה קורה לנו, תוך כדי, בתוך עצמנו למטה. בושות / טורה של אפרת ברזל

חינוך ומשפחה16.7.2021 | 10:19

מיקרופון צילום: pixabay

בושות זה דבר לא נעים. אפשר ממש לסבול  מהן. אולי זה באמת רגע מתאים כעת, שבו כל אחד יכול לשאול את עצמו, מה הבושות הכי גדולות שקרו לו או ליתר דיוק מה הבושה הכי גדולה שיכולה להתרחש עבורו,  שהכי תביך אותו, מה הוא  הכי לא רוצה שיגידו עליו, שיירכלו עליו, שיבוזו לו, ממה הוא הכי פוחד, הכל – רק לא זה.

בשבוע שעבר זה קרה לי. כזאת בושה. כבר מספרת. כי זאת לא היתה הבושה היחידה שקרתה, בימים האלה של המייצרים, כל לא נעים  שקרה לי, העברתי לכאבי בית החורבן. שנרגיש גם. כי היו לי כמה לא נעימים ברצף. פונקתי בשבוע שעבר  בבושות מכל מיני סוגים,מגוון, שלא יהיה משעמם, היתה לפחות התחשבות סגנונית.

בושה אחת של חוסר אחריות, בושה אחת של שכחה, בושה אחת של נפילה על המדרכה, נקיון ברכיים וכאילו שכלום לא קרה, ועוד בושה שאני ממש לא מסוגלת להקליד. אני לא לבד במערכה. ים של בושות עוטף אנשים, הפך מה שציפו מאיתנו, אכזבות וכאבים.

איפה שצריך להיות קשה, יהיה  קשה, ואיפה שקל, קל. מכירה אנשים שכל הזמן מסתירים את הבושות שלהם, חייבים להציג מצגת של מושלמים, אלה שהילדים שלהם עושים להם בושות, והם לא רוצים שאף אחד ידע "למה את עושה לי את זה, ככה את? אחרי כל מה שנתתי לך?, חכי חכי", יש גם מקרים שהורים  עושים בושות לילדים, "אמא די, זה מבייש אותי".

יש גם זן ייחודי של בושות שאנחנו  עושים לעצמנו. בשבוע שעבר, שעה חמש וחצי אחרי הצהריים ואני באמצע הרצאה בזכרון יעקב. מלון, ים תיכון מהחלון, אני רואה את הטלפון מצלצל בשקט אבל לא יכולה לענות. בהרצאה. אחרי כמה דקות, אני רואה שוב, אותו מספר, רחל, מסמינר מעלות, השתלמויות, ואחרי כמה דקות שוב.

אני מתנצלת בפני הקהל, ועושה מה שלא עשיתי בחיים; אומרת הלו, ושומעת את רחל, שואלת אותי בדאגה, "איפה את, קהל שלם מחכה לך כאן". "אני בזכרון יעקב", עניתי לה בתמימות, "מול הים התיכון", "אבל את צריכה להיות בירושלים עכשיו", "מה ירושלים, קבענו למחר, רגע, איזה יום היום, למתי קבענו?", "קבענו להיום"

"אה, לא למחר, רשום לי מחר, זה היום?" ואני מסתכלת ורואה שרחל מסמינר מעלות השתלמויות, צודקת. שהיום זה היום. ומחר זה מחר.

"את מבינה שנשים רבות כל כך מחכות לך פה, באו מכל הארץ, מה נעשה, איפה את". "אני בזכרון". הפסקה.

הפסקה במילים עכשיו. מילים יכולות  להפסיק. האם עדיף לי כעת להמשיך לספר את סוף מה שקרה או לשהות בלהסביר מה הרגשתי, איזה בושות.

אני, הבת של הייקים, עם האזרחות הגרמנית, המתיימרת להיות אחראית, התפלק לי יום. נשים באו וחיכו לי. סמכו עלי. האם יש בכלל צורך להסביר מה עבר עלי באותן דקות, או שהדברים די ברורים.

הכל עבר עלי בתחושות. כל  האופציות. להגיד לרחל שהיא לא צודקת, להסביר לה שאני בארץ אחרת, לשקר ולהגיד לה שנתקעתי אחרי מערבל בטון שאשתו בדיוק היתה צריכה ללדת.

קיבלתי החלטה. אני אעמוד ניצבת. אני אגיד את האמת. "רחל", אמרתי לה, "את צודקת. איזה כשלון אני. את פשוט צודקת. אני טועה. היום זה היום ומחר זה מחר, אלה שני זמנים שונים, ואת אמרת לי היום. ואני רשמתי מחר. והיום זה היום. ואני בזכרון".

וחטפתי את המיקרופון, והתנצלתי, ונסעתי דוך לירושלים הקדושה. מתוחה. כל הדרך שנאתי את עצמי. ריחמתי על עצמי. כעסתי על עצמי, ליטפתי את עצמי. צחקתי על עצמי, הצדקתי את העומס, שיפרתי את עצמי, ביקרתי את עצמי, סלחתי לעצמי, נזפתי בעצמי. הייתי אדם מסכן.

והגעתי לסמינר מעלות. נשים, בנות, קהל יקר ואהוב שלי, קוראות נאמנות. "אני ממש מתנצלת על האיחור", פתחתי, זה היה איחור של יותר משעתיים, "איחרתי בגללי", חשבתי שמחר זה היום, לא משנה, טעיתי, ואתן חיכיתן לי".

והסתכלתי על כל הצפיפות הזו באולם, של פנים שאני מכירה מפה, משם, והרבה כאלה שלא ראיתי מעולם, ואמרתי להן, את מה שאני כותבת עכשיו, "כל הדרך חשבתי עליכן, על כמה אני לא יכולה לעשות את זה לכן, בחיים לא דמיינתי בחלומות שלא ידעתי לחלום נאמנות ואהבה כזו מקוראות, ממאזינות, אולי זה בגלל שעמוק עמוק בתוך האמת של ההבנות, אנחנו נפגשות.

אולי בגלל  שדווקא איפה שאנחנו הכי פגיעות וחלשות מסתתרות עוצמות אמיתיות.

בחדרי חרדים

שתף כתבה זו