כל שנה באלול, אני מבקשת ממני באהבה להתעסק ככל שאני יכולה רק בחומר הקשור לתשובה.

העמידה בתפילת ראש השנה אחרי חודש נקי ומבורר מורידה ממני דמעות מאיכות אחרת, לפעמים מתחשק לי לקחת דגימה של טיפה נוזלית כזו מהעין בכלי מיוחד הישר למעבדה של מכבי, כדי לבדוק אם יש לה הרכב ביוכימי אחר מדמעות רגילות של שאר השנה.

בואי מוכנה למפגש, אני דורשת מעצמי. זה אומר בפועל להשתדל לקרוא רק חומרים שקשורים  לתהליך הזה שהיהודי עובר באופן יסודי רק פעם בשנה, זה אומר ללקט רעיונות, זה אומר לפשפש הרבה, לכתוב במחברת,  ובעיקר להזכיר לי כל הזמן את קדושת הימים האלה ומטרתם.

אם ברחתי לעצמי, ואפילו במעט, אני מיד מביאה תשומת לב ומחזירה את כפתור התודעה לשדה בו המלך נמצא, מנצלת.

כך אני נוהגת כבר שנים מאז שהבנתי כמה תשובה יכולה לברוא אדם. טוב לי עם זה.

יש לי ידידה שלמה מאירת עיניים, היא גדלה בבית דתי. בשבתות משותפות אנחנו לפעמים נזכרים בסיפורי תשובה נוסטלגים וחווים אותם יחד סביב השולחן, הפעם במבט רטרוספקטיבי.

אמרתי לה לא מזמן, שיחסה לבעלי תשובה מרגש אותי. כל סיפור הרואי של מלחמה עבור מצווה ועוד אחת, מביא בה התפעלות אמיתית של הלב. זה מראה לי מהצד השני כמה חיי תורה חשובים לה. אמור לי ממה אתה מתפעל ואומר לך מי אתה.

שאלתי-אמרתי לה לא מזמן  "נכון שאנשים  שעשו שינוי מוערכים בעיניך,  דמויות שלקחו את חייהם ברצינות, ויתרו על סגנון חיים שלם למען התורה, נכון חביבים עליך" אני לא זוכרת מה היא ענתה לי, אבל כשאני נזכרת סתם בימי חול בברק שלה בעיניים,

היא מחזירה אותי במבטה הטוב אל תחושת 'כל הכבוד', היא מחדדת לי את גודל  המאמץ שכל בעל תשובה עובר, בימים שהוא כבר מזמן משתכח לעצמו.

כמה כח בורא עולם זורע אצל מי שמבקש אותו באמת, אצל מי שלא מוכן  לחיות  את חייו בלעדיו, לכח הזה יש אורך חיי מדף, לא לעולם חוסן.

אנחנו תמיד צוחקים בבית איך שכשמתקרב אל איצקוביץ' בן אדם עם קוקו ועגיל באוזן כולם קופצים עליו ומנסים לקרב אותו, אחרי כמה שנים כשהוא מגיע עם כובע וחליפה מתעלמים ממנו.

השבוע צלצלה אלי ידידה מסוג אחר, "מה דעתך שאקפוץ עם הילדים קצת אליכם, חופש גדול, קורונה, שעמום, תדברי קצת עם הבן שלי יש לו עוד מעט בר מצווה, תסבירי לו ככה בקלילות על יהדות וזה, מתאים שנבוא?"

"הבנים שלנו כבר חזרו ללמוד, יש פה רק בנות, להסביר בקלילות יהדות, את רוצה שאני אחפש לך רב שיכין אותו?"

והם הגיעו. הייתי ממש נחמדה.

היא ראתה על השולחן גמרות כרוכות כאלה ואחרות ותקעה לי ישר סכין בבטן: "זה מה שהבנים שלך לומדים? על מה מסופר פה, איזה סגנון ספרותי זה, למה זה מודבק עם פלסטרים, אבל יפה, זה מחובר עם חוט כמו כריכות של פעם, וינטאז', לא כואב לך שהם לא לומדים משפט פיתגורס וחפיפת משולשים?"

"זה מודבק עם חוט ופלסטרים כי זה נפתח הרבה הרבה", ועצרתי לעצמי את הנאום עוד לפני שהוא התחיל.

לא רציתי לחשוף בפניה את חולשותי, לספר לה על כמה היה לי קשה בעבר בתשובה התחום הזה של  חינוך ילדים, אחרי שהבנתי שהם לומדים דברים שאני לא שותפה להם, שלא, אין בתוכנית מילה על פיתגורס,  אנגלית או שני נעלמים, כמה לילות בלי שינה עברו עלי, אז, בדאגה.

"למה לומדים משפט פיתגורס" התעניינתי מולה, "תראי זה לא באמת שמשתמשים עם זה בחיים", היא ענתה לי, "זה כדי ללמד חוקים, גבולות, אמת ושקר, לחדד את המחשבות, לקבל קני מידה, להבין שאתה חלק ממערכת מחייבת",

חוקים, גבולות, אמת ושקר, לחדד את המחשבות, מה עושה, חשבתי בליבי -הגמרא, והאם בכלל זה ניתן להשוואה.

הלכתי לעשות לנו קפה בקצה החלבי של המטבח, עמדו לי דמעות של אלול בעיניים וגולה אחת, ללא שיוך לאף חודש, בגרון, "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה לפי שהוריהם של הללו מוסרים תמיד את נפשם כדי לחנכם לתורה", עניות היא לא רק בכסף, עניות היא גם בדעת, כמה שנים הרמתי בענווה עיניים מהמקום שלי אל אלוקים ואמרתי לו, "עזוב אותי, אל תתייחס אלי, אני סומכת עליך, הם בכלל שלך, חנך אותם כפי דעתך", הזהרו לכם בבני עניים, כמה קשה היה לי בתחילה להבין, רציתי אז, משולשים, ואיך היום אני לא יודעת קודם איך להודות על מה זכו הבנים שלי ללמוד, על איך נבנים אנשים, גאה בכם בנים שלי,

על תוכנת לימודים של חיים, וכמה ספר אמיתי צריך לכרוך טוב טוב בפלסטרים וחוטים.