הקבוצה שנפתחה לנשים בתנאים מעניינים // טורה של אפרת ברזל

"נשות כל העולם התאחדו" נפתחת קבוצה לנשים תנאי הקבלה קלים, גם לקבוצות הפרימיום • אפרת ברזל בטור על מועדון חדש של רצון לתוכניות שהסתיימו לגמרי אחרת

חינוך ומשפחה13.11.2021 | 21:07

דף ועט צילום: pixabay

אני פותחת בעזרת ה' מועדון נשים חדש. אני רוצה לדבר גם עם איזו עירייה, שתעזור לי בארגון הלוגיסטי, שלא אהיה עם זה לבד.

אני פותחת מועדון נשים שיאגד בתוכו, אני כבר אסביר, אני פשוט שמתי לב שהמוצר הזה מאוד נדרש.

אני פותחת מועדון שבכדי להצטרף אליו, תצטרך האישה לעמוד ביעדים הבאים, בתנאים הבאים; יהיה חייב להיות לה בחיים איזשהו תחום בעבר או בהווה, לפחות תחום אחד בחייה, שהתרחשה בו מציאות שהיא לא רצתה בה. תחום, לפחות אחד, ששינו לה תוכניות בו. שקרה שם משהו שהיא לא ציפתה, משהו שהיא רצתה אחרת לגמרי.

שהבטיחו לה שכך וקיימו אחרת. או לא קיימו בכלל, או שיקרו אותה, שהיא חשבה שכך אמור להיות, והייתה בטוחה במאה אחוז שהיא צודקת, ולאחרים התגלה אחרת.

שהיא חלמה שזהו, בגיל הזה זה מובטח, שמעכשיו תהיה שלמות והרמוניה, רוגע בריאות וכסף ולא הסתייע לה, אפילו משהו שהיא חשבה שאיתו היא סיימה להתעסק ושוב בה אליה.

זה לא חייב להיות דברים גדולים, זה יכול להיות גם שאת חושבת שצריך לאכול אוכל בריא והם אוכלים דווקא ג'אנק פוד, שאת חושבת שצריך להוריד מהשולחן עכשיו והם חושבים אחר כך.

שהציפיות או אולי הביטחון היה גדול וביצועי העולם מראים את ההפך.

בתחילה, חשבתי למצוא למפגשי המועדון מורה, מדריכה, שתסביר על הרצוי ואיך מגיעים אליו ומה אפשר לשנות כדי לחזור למסלול אותו שרטטו לעצמן הנשים בתחילת המסע. אולי שקצת תסביר על  הסיבות מדוע לא הסתדרו הדברים, התלבטתי.

אני חושבת שזה היה אחד החברים של ההורים שלי ששמעתי אותו ממרומי גילם אומר למישהו אחר משפט שנשמע לי אינטליגנטי ומשמעותי. "האדם כלוא בתוך אישיותו" הוא הסביר לחבר שלו.

ואני, כמו בספרי הקומיקס של הילדים הרגשתי באותו רגע כששמעתי את המשפט הזה, הרגשתי שיוצאת לי מהראש בועית עם ציור של נורה בסיסית, כזו של תומס אדיסון, נורה עם סימן שאלה גדול חרוט מעליה.

האמנם? האדם כלוא בתוך אישיותו? אולי.

והלכתי וחזרתי והפעלתי את השבילים שלי במצח, אלה שכבר סיפרתי לכם עליהם כאן פעם, כי היה בכלא הזה משהו נכון אבל היה בו גם משהו ממש לא. כי דווקא הדברים שהכי לא רצינו שייקרו בחיים גרמו לנו ליציאה מאזורי הנוחות שלנו,

כי למועדון הנשים החדש שלי, אלה שלפחות בתחום אחד בחייהם לא הסתדר להם בדיוק כמו שהם רצו, אני זקוקה להדרכה על איך דווקא יוצאים מהכלא האישיותי, לדרכי התמודדות בתוך הסיפור החדש, זה שהן לא רצו. הכי לא רצו,

שהרי כל הרעיון של סיפור החיים של כולנו זה שיהיו בו תפניות, אי נעימויות, צמתים שלא רצינו ושינויים בלתי מתוכננים, אחרת לא יהיה סיפור.

החיים זה לא הגרפיקה של קוקו מלון, בבית של שלושת הילדים הקטנים האלה, שתמיד הכל אצלם מושלם, תמיד הכל יושב בזמן, אפילו אם נשפך להם משהו על השטיח,  הלכלוך שלהם אסטטי וחלק.

אגב, שוב מצאתי השבוע בבני ברק כיסא ישן שמישהו זרק, עצרתי, אספתי  אותו, אני עומדת לצבוע גם אותו בתכלת, ולהציבו בעמדה מרכזית בבית.

למה אני כל הזמן לוקחת רהיטים עתיקים מאנשים ואת השידה שאני הוצאתי החוצה ביום הנכון של הפינוי, איש לא לקח. קצת מעליב. הסתכלתי הרבה מהחלון, בני ברקים שבו וחזרו, אפילו לא הסתכלו עליה. למה זה שאני מעריכה אשפה של אחרים, ואחרים לא מעריכים את האשפה שלי.

בכל אופן, ילדים שלי, שגדלים לי ככה מבין האצבעות, רציתי להודות לכם. עכשיו בהסתכלות לאחור,

אתם הייתם המדריכים הכי טובים שלי, אתם ואבא שלכם. בקבוצת המועדון בתחילה, חשבתי שהייתי רק אני, חשבתי שאני היחידה שחשבה שצריך ככה וככה ואתם התנהגתם דווקא ככה ואחרת.

לאט לאט עם השנים, אני מבינה שלא הייתי לבד, מועדון הנשים הלך וגדל, אלה שלא הסתדר להם לפחות  משהו אחד בתחום אחד בחיים, אפשר, כמובן, גם לקבל למועדון, לקוחות פרימיום, כאלה, שיש להן כמה תחומים שבהם לא הסתדר בדיוק את מה שהן רצו.  

ילדים, האם אפשר להסמיך אתכם פורמלית להיות מחנכים?

חייבת להודות, שגם אתם תצטרכו לגלות שגם אנחנו, 'התלמידות האמהות',  לא תמיד עושות מה שאנחנו נדרשות לפי התוכניות. אבל זו כבר יהיה חלק מסיפור החיים שלכם. סומכת עליכם.

בחדרי חרדים

שתף כתבה זו