"עצמאות היא מטרת החינוך ותכליתו", מסבירה היועצת והמחנכת רות .מ."העצמאות באה להוביל ילד לחיים, 'גם כי יזקין לא יסור ממנה', זאת אומרת שכשהוא ילך בדרך הלאה מאיתנו הוא ידע כיצד להתנהג, לעשות, לפעול ולקיים את הדברים ברוח שהנחלנו לו. כל אם מבינה את הנחיצות של העצמאות הטכנית. אף אמא לא מעוניינת להאכיל את ילדיה בכפית עד עולם, אף אמא לא מעוניינת לקרוא להם סיפור גם בגיל 12 וברור שכולנו כאימהות מכוונות למצב שבו הילד ינסה להבין דברים לבד וילמד את לימודיו ביעילות. חלומה של כל אם הוא שהילד ימלא חובות בבית בלי שיגידו לו, וינהג בדרך ארץ למוריו גם כשהיא לא לידו…

"עצמאות בעיניי היא בעצם להביא את הילד להיות דוגמת המחנך בקטן כפי כוחו, שבכל שלב של חינוך הוא יגיע להבנת רוח הדברים".

"החינוך לעצמאות דורש תשומת לב וסבלנות רבה. הרי הדבר הפשוט והקל ביותר הוא 'לעשות בעצמי וגמרנו'. אומרות לי אימהות: 'אין לי סבלנות לחכות עד שהילד יעשה, לכן אני כבר עושה וזהו'. כדאי לקחת את עצמנו בידיים ולתת לילדים להתנסות במגוון התנסויות עצמאיות, בפרט מול ילדים עצלים, וכאן טמון זרע ההצלחה – להיות מכוון ומדויק כלפי עתיד הילד".

היא מפרטת כיצד דבר זה מתפרש למספר סעיפים:

לחשוב – ללמד את הילד לחשוב, להתבונן, לבדוק, ללמוד, לדעת, להסתקרן, להבין את הדברים.

להיות – ללמד ילד לעשות, לנסות, לגעת בחומרים, ליצור כל מיני דברים. פשוט להיות, לחוות את החיים בצורה פעילה ולא פסיבית.

לשלוט – לקחת אחריות על מה שהוא עושה: מותר לטעות וצריך לתקן.

"הכותרת המרכזית פה היא שהדרך להנחיל עצמאות היא בעצם להצמיד את הילד אליי. אמנם הדברים נראים כסותרים, אבל אם נרד לעומקם נמצא שזהו לב העצמאות – להשתדל בכל מצב ללמד את הילד את הדרך שלי, את ההבנה שעומדת מאחורי הדברים, להשוות אותו כפי גילו לעשייה לפי רוח הבית, להתאים את התנהגותו ואורח חייו לפי הנהוג בבית. לדבר את זה ממקום של שליחות – אני מעמיד את הבן שיהא כוחו פי שניים מכוחי.

"וההיקש לחיי ילדינו ברור: כשאנחנו נפתח להם את הדלת לעצמאות בצורה בריאה – הם יגדלו לתוך המציאות הזאת, ויתרגלו גם לפתור בעיות בעצמם".

אז איך עושים זאת?

"העצמאות אצל ילדים תתבטא בכל השטחים. אני מאמינה שבכוחם של ילדים להגיע לידי פתרון, לפעמים ילדותי ולא תמיד מספק, אבל תמיד מתכוון לטוב, ואם נאפשר להם – הם יעשו זאת על הצד היותר טוב.

"בכל הזדמנות שיש לנו ניתן לילד לדבר בעצמו ונגבה אותו. נראה לו שלא בכל בעיה הוא צריך דמות הורית שתתווך לו. גם עם שאר ילדיי אני עובדת על עצמאות – גם מחוץ לבית, כשהם הולכים למכולת אני לא שולחת איתם פלאפון, וזאת כדי לפתח בהם את שיקול הדעת, שהם יחליטו בעצמם – איזה מבצע כדאי? שיבינו בעצמם – איזה מוצר זול יותר מבין שניהם? אמנם קרה לפעמים שהם לא קנו בדיוק את מה שרציתי וזה בסדר, וכאן אני אעמיד מה משתלם לי יותר: העובדה שהוא לא קנה מה שרציתי, מול העובדה שהילד שלי היום התפתח עוד קצת כי הוא פעל לפי שיקול דעתו…"

ניתן לילד להתנסות ואפילו לטעות, וניתן לו להבין שהכול בסדר גם כשטעה.

אחריות מול אדישות

אין ספק שזה דורש מאתנו, ההורים, מסירות רבה, אך מה קורה כאשר ההורים מעדיפים שלא להשקיע בתכונה חשובה זו?

"האפשרות שעצמאותו של הילד תחשוף אותו לכישלון או לפגיעה מונעת מההורים להשקיע בזה, עד כדי כך שהם מעדיפים 'לעטוף אותו בצמר גפן' ולמנוע ממנו כל מפגש עם העולם החיצוני. ילד כזה יתקשה מאוחר יותר לצאת לעצמאותו, לפתור בעיות, לשאת תסכול ולהוביל. ברור לנו שהוא גם יתקשה לנהל את קשריו החברתיים, ויהיה תלוי בהתערבות חיצונית של מבוגר לפתרון בעיותיו.

"הוא גם מפתח ציפייה שאחרים יתפקדו בהתאם לעולם הדמיוני שבראו עבורו הוריו, ומאמין שאנשים אחרים אמורים לשרת אותו. האמונה הזאת כמובן שגויה, ומביאה לתסכולים רבים. הגננת, המורה, המשפחה המורחבת וחבריו פשוט לא פועלים לפי כללים אלה. הוא לא מבין מדוע ומרגיש אומלל, מקופח וממורמר לנוכח המציאות.

"פיתוח עצמאות דורש השקעה יותר מכל תחום בחינוך. זה גם דורש מההורה לבלוע את הרוק בשקט כשהילד החליט החלטה שההורה לא ציפה לה – אני זאת שדחפתי לכך שבני יחליט לגבי נושא מסוים כדי לפתח בו את שיקול הדעת, וציפיתי שיחליט החלטה מסוימת, אך לבסוף הוא החליט לא כמו שציפיתי…

"לפעמים החינוך לעצמאות עולה לנו כהורים גם בתחום הפיזי, תחשבי למשל מה קורה עד שילד לומד לאכול לבד, כמה הוא מלכלך את הבית כשבגיל שנה וחצי את נותנת לו צלחת וכפית? לא כולם מוכנים להשקיע כאלה כוחות ולהתמסר לעצמאות הבריאה של הילדים".

עצמאות עלולה להוביל לחוסר אחריות?

הורים רבים שואלים את עצמם, היכן עובר הגבול בין לימוד לעצמאות לבין חוסר אחריות של ההורים.

"יש הורים/מחנכים המתנגדים לעצמאות, וזאת משום שהם מתכוונים לתופעה אחרת המוגדרת בטעות כעצמאות והיא אדישות הורית . אבל האמת היא שלפעמים המגננה הזו נובעת מרוב אדישות או מפני חייהם התובעניים של ההורים, עד שאין להם פניות ללוות את הילד, בטח לא בפרטי החיים ובמה שמאחוריהם. הם נותנים לגלגלי הזמן להניע אותם, אם מחוסר יכולת, מחוסר הבנה או פשוט מעצלות. על ידי כך מגדלים ילדים שעושים מה שהם רוצים, שמתרחקים ממסגרות, מקבלת מרות, ממחשבה על העתיד ומהבנת ההווה.

"כשהורה נותן לילד את האפשרות להחליט בכל דבר בחייו, זה אומר שההחלטות שלו לא תואמות את גילו, ואז הילד מחליט כפי הבנתו – ולזה קוראים הפקרות הורית! על ההורה לתת לילד להחליט החלטות שתואמות את גילו. עצמאות לילד בתחומים רבים מדי בחיים היא גם לא טובה, בעצם כמו כל דבר בעולם, שיותר מדי ממנו – לא טוב.

"נקודה נוספת: צריך לשים לב לגבול הדק המפריד בין עצמאות בריאה לבין חוצפה, ואסביר: לפעמים ילד מקבל גיבוי יתר על המידה מההורים שלו על עצמאותו מהמקום הזה שהם רוצים שהוא ייקח אחריות על מעשיו, אך התוצאה שמתקבלת היא שגויה. ולמה? כי מרוב הביטחון שלו הוא איבד את ההיררכיה הטבעית, ואז החוצפה לא מאחרת להגיע, והילד מצפה שייענו לכל דרישותיו. בנוסף לכך הוא מרגיש שהוא לא צריך אף אחד, ואם כך אז הוא מרשה לעצמו להתמודד לבד עם כל בעיה, ואם הוא נכשל הוא כבר לא ינסה דברים חדשים. לסיכום, כל ילד בכל גיל צריך גב של ההורים, הילד צריך להבין שההורים הם אלה שמתעסקים בהחלטות ובנושאים החשובים בחייו, ובעצם אלו תחומים שבהם הוא לא יכול להחליט לעצמו".

"מעטים ההורים שידעו לומר לעצמם שהעצמאות היא תכלית ויכוונו אליה. באופן טבעי אנחנו נוטים לרחם על הילד, לעזור לו ככל יכולתנו, אך דאגת היתר מייתרת את הבן מלדאוג בעצמו – יש מי שדואג במקומו, וגרוע מזה – הורה שגם לוקח אחריות לתיקון מעשי הילד. עלינו להבין שתפקידנו ללוות ילד ולתת לו כלים, לעזור לו לצאת ממצבים מביכים בכוחות עצמו ולתת לו את טעם הכישלון כטעם מחנך. צריכים להיות מסוגלים לתת לו לשאת ולסבול (כמובן במידה, עם ליווי צמוד ועוד).

"הדבר השני הוא שתי מידות בבני אנוש שמודגשות אצלנו כהורים, ועלינו להשתכלל בהן: מידת השליטה ומידת הסבלנות.

"מידת השליטה באה לנו מכוח ההוויה שלנו, וכשהיא בעוצמתה היא נותנת לנו תחושה של 'אם אני שולט משמע אני קיים' – שליטה במצב, שליטה בחומר. דבר זה בא לידי ביטוי כלפי צאצאינו. אנחנו רוצים להרגיש בעלי הדעה, השולטים היחידים. זה נכון במידת מה, אך אנחנו חייבים ללמד את עצמנו לשלוט בהאצלת דעת לילדנו, להנחיל להם את כוח השליטה, לפנות להם את המרחב. אם אני שולט – אני מדבר בסימני קריאה ומוסיף עליהם 'אמרתי, נקודה'. אם אני מאציל ומשפיע – אני מדבר כל הזמן בסימן שאלה, בקבלת תשובה, בנכונות להתגמש. וזו השליטה המדויקת ביותר. אנחנו צריכים לשלוט בעצמנו כדי להיות מורי דרך לילדינו.

"התכונה השנייה היא הסבלנות – בפרט בעולם שלנו שרץ בקצב נורא, הכול חייב להיעשות כאן ועכשיו, החיים תובעניים ולחוצים, ולצערנו הם מלחיצים אותנו מאוד. אומרות לי אימהות: 'גם אם אני רוצה לתת לילדים תפקידים – אין לי זמן'… – ילד לא ידע לעשות דברים אם לא ישקיעו זמן וילמדו אותו! או: 'אין לי כוח לשאלות שלו, הוא משגע אותי' – אם לא ניתן לילד מרחב לשאלות ולסקרנות טבעית על מה שקורה, ועל איך זה עובד, ועל מי שעושה, ואיך זה מתקבל – אנחנו מכבים לו את אור הדעת. ואז אנחנו שואלים כשהוא גדל: למה הוא לא חושב? – כי הוא פשוט לא יודע לחשוב…

"זה החלק האלוקי בגידול הילדים", היא מסיימת בתובנה מעניינת, "להתעצם בעצמנו, וללמד את עצמנו שליטה על מעשינו, הנהגה מושכלת, מבררת, מקשיבה, מאמינה בכוח הילד ובחוכמתו. ובוודאי שכדי להצליח חייבים לפתח את מידת הסבלנות – פשוט לשאת אותם על הכתף…"

לסיומה של כתבה, שמסתמא תהווה לרבות מהאימהות תחילתה של דרך, אגע בנקודה החשובה מכול: קו דק מפריד בין נתינת עצמאות לפריקת עול, ויש להתבונן בכל מקרה לגופו. לא באנו לכאן כדי לתקן תופעות שמצריכות מחשבה, אלא לסגל לעצמנו דרך חיים רצופת מחשבה בכל ענייני החינוך, כזו הדורשת בעיקר את עבודת הלב – עבודת המידות שלנו כהורים…

קול כבודה