למה אנחנו אוכלים גם כשאנחנו לא רעבים?

המדע החדש של המוח, התשוקה לאוכל ומגפת ההשמנה המודרנית: במשך שנים רבות נהגו לחשוב שרעב הוא מנגנון פשוט יחסית: הגוף זקוק לאנרגיה, הקיבה מאותתת למוח, ואנחנו אוכלים. אך כיום ברור שהתמונה מורכבת בהרבה. בכינוס האירופי להשמנה ECO 2026 הוצגה הרצאה מרתקת של פרופ’ טורגאי דלקארה, מהנוירולוגים וחוקרי המוח הבולטים בטורקיה, שעסקה בשאלה שמעסיקה מיליוני אנשים בעולם: מדוע אנחנו ממשיכים לאכול גם כאשר הגוף כבר אינו זקוק לאנרגיה?.

ד״ר אסנת רזיאל, מומחית בכירורגיה, מנהלת המרכז הרב-תחומי לטיפול בהשמנת יתר, אסיא מדיקל, אסותא רמת החייל מסבירה.

ההרצאה עסקה במנגנונים העצביים והרגשיים המניעים רעב, שובע, חשק למזון והנאה מאוכל, והציגה כיצד המוח האנושי המודרני הפך לזירה מורכבת שבה ביולוגיה קדומה, רגשות, סטרס, תרבות ופרסום נפגשים יחד ומשפיעים על האכילה היומיומית שלנו.

רעב איננו רק צורך פיזי

אחד המסרים המרכזיים בהרצאה היה שהאכילה שונה ממנגנונים הומאוסטטיים אחרים בגוף. לחץ דם, טמפרטורת גוף או רמות סוכר פועלים “מאחורי הקלעים” מבלי שנחוש בהם רוב הזמן. לעומת זאת, רעב חייב להפוך לתחושה מודעת כדי לגרום לנו לפעול ולחפש מזון.

המוח מקבל מידע מתמשך מהמעי, מרקמת השומן ומהלבלב. אותות אלו מגיעים תחילה לגזע המוח ולאזורי ההיפותלמוס, שהם מרכזי הבקרה המטבוליים המרכזיים. שם מתבצע החישוב הבסיסי: האם הגוף נמצא בחסר אנרגטי או בעודף אנרגטי. אבל כאן הסיפור רק מתחיל.

מהמוח הקדום אל הרגש וההנאה

השלב הבא במסלול עובר דרך המערכת הלימבית, מערכת הרגש והתגמול של המוח. כאן האות הביולוגי של רעב מתורגם לתחושות כמו תשוקה, הנאה, סיפוק ולעיתים גם התמכרות.

פרופ’ דלקארה הדגיש במיוחד את גרעין האקומבנס, אזור קטן אך משמעותי במוח, שבו קיימים “מוקדי עונג” המעורבים בתחושת ההנאה מאוכל. אזורים אחרים קשורים דווקא לדחייה או חוסר הנאה. מערכת זו מושפעת מדופמין, מאופיאטים טבעיים, מהורמונים ומהקשרים רגשיים וחברתיים.

כך למעשה האכילה הופכת להרבה יותר מהישרדות. אוכל יכול להפוך לנחמה, לפיצוי רגשי, להרגל חברתי או למקור הנאה מיידי בתקופות של סטרס ועומס נפשי.

“לרצות” אוכל ו” לאהוב” אוכל אינם אותו דבר

אחד החלקים המעניינים בהרצאה היה ההבחנה בין שני מנגנונים שונים במוח: wanting ו-liking. הראשון מתאר את הדחף לחפש אוכל, את ה”קרייבינג”, את המשיכה למזון גם בלי רעב אמיתי. השני מתאר את ההנאה עצמה בזמן האכילה.

לפי ההסבר שהוצג, מערכת הדופמין אחראית בעיקר על ה”רצון”, בעוד שמערכות אחרות אחראיות על תחושת ההנאה עצמה. סטרס, חרדה וחוסר שינה יכולים להגביר מאוד את מערכת ה־wanting , ולכן אנשים רבים מחפשים אוכל דווקא בתקופות של מתח נפשי.

זו גם אחת הסיבות לכך שהשמנה אינה יכולה להיות מוסברת רק באמצעות “כוח רצון”. מדובר במערכת ביולוגית רגשית מורכבת ביותר.

למה בני אדם אוכלים אחרת מבעלי חיים

החוקרים הזכירו כי רוב הידע על מנגנוני רעב ושובע מגיע ממודלים של בעלי חיים, בעיקר מכרסמים. אך אצל בני אדם קיימות שכבות נוספות של מורכבות: תרבות, זיכרונות, חוויות ילדות, פרסום, ארוחות חברתיות, מסורות דתיות והרגלים סביבתיים.

בני אדם אינם אוכלים רק כדי לשרוד. הם אוכלים כדי לחגוג, להתנחם, להשתייך, להירגע ולעיתים גם מתוך שעמום. העולם המודרני מוסיף לכך שפע בלתי פוסק של גירויים: פרסומות, משלוחים, מזון אולטרה מעובד ונגישות גבוהה מאוד לאוכל עתיר קלוריות. המוח הקדום, שתוכנן לשרוד מחסור, מתקשה להתמודד עם עולם של שפע בלתי מוגבל.

הורמוני הרעב והשובע: הקרב בתוך ההיפותלמוס

בהרצאה הוצגו גם המסלולים ההורמונליים המרכזיים המווסתים אכילה. הורמון הגרלין, המופרש מהקיבה, מאותת למוח על רעב ומפעיל נוירונים מעודדי אכילה. לעומתו, לפטין המופרש מרקמת השומן ואינסולין תומכים במסלולי שובע ומדכאים רעב. הוצגו שני סוגי תאים מרכזיים בהיפותלמוס: תאי AgRP המעודדים רעב ואכילה, ותאי POMC המעודדים שובע. האיזון ביניהם משפיע באופן משמעותי על התנהגות האכילה שלנו.

למה קשה כל כך לשמור על ירידה במשקל

אחד ההסברים החשובים ביותר שניתנו עסק בקושי לשמור על ירידה במשקל לאורך זמן. בזמן דיאטה או צום, המוח עובר שינויים עצביים אמיתיים. נוצרים שינויים בקשרים בין תאי עצב, במבנה הסינפסות ואף בביטוי של מאות גנים שונים.

המשמעות היא שהמוח “לומד” את מצב החסר האנרגטי ומנסה להחזיר את הגוף למשקל הקודם. זו אחת הסיבות לכך שרבים חווים רעב מוגבר לאחר ירידה במשקל ועלייה חוזרת במשקל לאחר דיאטות קיצוניות. ההשמנה, לפי הגישה שהוצגה, היא מחלה ביולוגית כרונית של ויסות אנרגיה, ולא רק בעיה התנהגותית.

כשההנאה גוברת על הצורך הביולוגי.

לקראת סיום הודגש כי אצל בני אדם, ובעיקר בעולם המודרני, מנגנוני ההנאה יכולים לעקוף לחלוטין את מנגנוני ההישרדות. אדם יכול להמשיך לאכול גם כאשר מאגרי האנרגיה מלאים לחלוטין, פשוט משום שהמוח מחפש תגמול רגשי או תחושת עונג.

זו אולי אחת התובנות החשובות ביותר ברפואת ההשמנה כיום. הטיפול בהשמנה איננו יכול להתמקד רק בקלוריות. הוא חייב להבין את המוח, את הרגש, את הסביבה, את הסטרס ואת מנגנוני התגמול שמפעילים את האכילה האנושית.

לכן גם הטיפולים המודרניים בהשמנה, כולל תרופות ממשפחת GLP-1 וטיפולים התנהגותיים ולייפסטייל, מנסים כיום להשפיע לא רק על הקיבה אלא גם על מרכזי הרעב, השובע והתגמול במוח.