בלוני גז צילום: פלאש 90

ניתוח שערך ד”ר רן שהרבני מחטיבת המחקר של בנק ישראל בנושא שוק הגז הביתי בישראל, מחמיא מאוד למגזר החרדי בכל הקשור להתנהלות הצרכנית מול חברות הגז. המחקר שמנתח את פערי מחירים בין החברות הוותיקות הגדולות, השולטות ברוב השוק, לבין החברות החדשות שהן קטנות יותר, משווה גם את מחירי הגז בשורה של ערים חרדיות ודתיות ומגלה שהם זולים בהרבה.

ד”ר שהרבני המנתח עבור בנק ישראל את מאפייני ענף הגז הביתי – תמחור ועידוד תחרות, מצביע על פערי מחירים גדולים במיוחד בין החברות הוותיקות והחדשות. צרכנים המשתמשים בצובר – שימוש הנפוץ בעיקר בבתים משותפים – ישלמו כ-40% יותר לחברה גדולה וותיקה לעומת מתחרתה החדשה והקטנה (37 שקל למ”ק אחד של גז בישול לעומת 26 שקל). הפערים לצרכנים במיכל קטנים בהרבה – כ-7 אחוזים בלבד בין החברות (27 שקל מול 25.5 שקל למ”ק אחד).

הגז הביתי בישראל משווק בשני אפיקים עיקריים: במכלים, בעיקר בבתים פרטיים, או בצובר, בעיקר בבנייני דירות. בעת האספקה במיכל החברות מחליפות מיכל ריק במכל מלא, ובצובר הן מזרימות גז לצובר קבוע המותקן ליד הבניין באמצעות צינור ממכלית. בישראל אין פיקוח על מחיר הגז הביתי ולכאורה התנאים הם של שוק חופשי. בפועל, השוק כולל ארבע חברות ותיקות בעלות נתח שוק גבוה ועוד מספר חברות חדשות יחסית בעלות נתח שוק נמוך.

הפער הקטן לצרכנים במיכל לעומת השימוש בצובר, מבטא את העובדה שהחברות הגדולות מוכרות את הגז במיכל במחיר נמוך בהרבה מאשר בצובר. לעומת זאת, החברות הקטנות מוכרות את הגז במחיר דומה לשני סוגי הצרכנים.

אחד ההסברים להתנהגות המחירים בין צריכת גז במיכל או בצובר, נעוץ בחסמי המעבר בין חברות. בצובר החסמים רבים וקשים יותר: הסכמה בכתב של לפחות מחצית מבעלי הדירות או החלטה באסיפת דיירים, שבה דרוש רוב בין הדיירים שנכחו באסיפה; חברת הגז הוותיקה (זו שמספקת גז לבניין) יכולה להפלות במחירים בין הדיירים, ובכך להקשות על המהלך. במיכל לעומת זאת, הלקוח – שגר בדרך כלל בבית לא משותף – מחזיר את המיכל הריק, מקבל את דמי הפיקדון ועובר לחברה המתחרה. לחילופין מוסר את המיכל של החברה הוותיקה לחברה החדשה והחברות מתחשבנות ביניהן.

החרדים משלמים פחות

במסקנות המחקר כותב שהרבני, כי מדיניות חדשה המפחיתה את עלויות המעבר (הכספיות, ומורכבות תהליך המעבר) יכולה לתרום לצמצום העלות העודפת של הצרכנים של גז בצובר.

כחלק מהמחקר מפלח שהרבני את הנתונים בפילוחים שונים: אשכולות חברתיים, קבוצות אוכלוסייה, מספר נפשות למשק בית, ערים, מועצות אזוריות ועוד. בפילוח הפערים בין החברות החדשות לוותיקות ביישובים בעלי מאפיינים סוציו-אקונומיים שונים הוא מוצא, כי המחירים נמוכים יותר ביישובים שבהם המשפחות גדולות יותר.

שהרבני מעריך שהפער נובע מכך שבמשפחות אלה ההוצאה השוטפת על גז בישול גדולה יותר, ולכן סביר שישקיעו יותר מאמץ לשם השגת מחיר נמוך יותר. “אנו מוצאים תופעה זו ביישובים החרדיים, בהם מחירי הגז בצובר נמוכים במיוחד. אף שאין בידינו נתונים שיכולים לתמוך בכך, ייתכן ובמגזר זה הנטייה לפעילות קהילתית משותפת בתחומי הצרכנות גדולה יותר, מה שמסייע להפחתת המחירים”.

בהמשך הוא כותב כי “גם כשמוציאים את היישובים החרדיים מקבוצת היישובים שבהם המשפחות גדולות עדיין המחירים בקבוצה זו נמוכים בהרבה מאשר באחרים, אם כי לא במידה שהם נמוכים ביישובים החרדיים. חלוקה לפי האשכול החברתי למעט היישובים החרדיים העלתה שהפערים במרבית הקטגוריות דומים”.

פחות מסעדות

הצריכה הגבוהה של גז בישול בקרב המגזר החרדי נובעת הן מפני שהמשפחות גדולות יותר והן מפני שהתרבות החרדית מעודדת בישול ואכילה בבית, לעומת השימוש במסעדות ובאוכל מהיר הנפוץ יותר במגזר הכללי. שהרבני מנתח סקר הוצאות משק בית של הלמ”ס לשנת 2017 לגבי 52 יישובים גדולים. חשבון הגז הממוצע ביישוביים החרדיים (ביתר עילית, מודיעין עילית, בני ברק וצפת) היה גבוה ב-29% מאשר ביישובים לא חרדיים.

כאשר מציב ד”ר רן שהרבני את המחירים בטבלה מסודרת, הפער ניכר לעין. המחיר המשוקלל של 1 מ”ק גפ”מ בצובר במרבית היישובים בישראל עומד על 36-39 שקל בחברות הוותיקות, ו-26-27 שקל בחברות החדשות, (פער ממוצע של 36-46% בין החברות). בערים בהם מתגורר הציבור החרדי עומד המחיר על 20 שקל בלבד בחברות החדשות ו-26.5 שקל בחברות הוותיקות. הפרש בין המגזרים של 35% בחברות הגז החדשות ו-45% בוותיקות. הפער מראה כי המגזר החרדי בהחלט יודע לעמוד על שלו ומשלם הרבה פחות מהציבור הכללי.

שהרבני כותב כי היישובים החרדיים והדתיים שנכללו בפילוח הם: אלעד, אפרת, בית אל, ביתר עילית, בני ברק, גבעת זאב, מודיעין עילית, עמנואל, צפת, קדומים, קריית ארבע, קריית יערים ורכסים (הערים ירושלים ובית שמש בעלי אוכלוסיות חרדים גדולות לא נכללו בפילוח, היות ומדובר בערים מעורבות).

ביזנעס